נאומו של פרופ' סימור פוקס ז"ל בטקס פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, 27 באוקטובר 1992

בית הספר למנהיגות חינוכית הוא פרי אמונתם ועקשנותם של קבוצת אנשים שהגו את הרעיון והפכו אותו במשך הזמן למציאות. מצב החינוך בארץ העסיק אותם, כפי שהוא מעסיק את כולנו. הם חקרו ושאלו ותוך כדי חיפוש אחר פתרונות לבעיות הבוערות, הם הגיעו למסקנה שאת רמת החינוך ניתן להרים באופן משמעותי על ידי יצירת עתודה של מנהיגים נבחרים שייטלו על עצמם את תפקידי המפתח במערכת החינוך בדור הבא. הם השתכנעו שמנהיגים חינוכיים בעלי מעוף ודמיון שיאיישו את תפקידי המפתח של המערכת, מסוגלים להוביל אותה בהצלחה בהתמודדות עם האתגרים הגדולים של העשור הבא.

התהליך היה מלווה בבירורים ובהתלבטויות, אך כאשר נפלה ההחלטה החלו הדברים להתגלגל במהירות. התהליך קיבל תאוצה בחודש דצמבר 1990, כאשר חברי הנהלת קרן מנדל (קרן פרטית בקלבילנד, אוהיו) החליטו לבחון מחדש את הפרויקטים ואת התכניות החינוכיות שהם מקיימים בישראל בשנים האחרונות. עוד באותו חודש התקיימה פגישה בין מר מורטון מנדל, יו״ר הנהלת הקרן, לביו שר החינוך דאז, מר זבולון המר. ביו השאר, הם דנו בשאלת משקלו המכריע של כוח האדם ואיכותו בהצלחתה של מערכת ארגונית כלשהי; בין שמדובר בעסקים, במפעלי ייצור או במשרדי ממשלה. הם התרכזו כמובן במוסדות חינוך, בתי ספר וכיתות. השר הצביע על המחסור החמור באנשים מיומנים לתפקידים בכירים במשרד החינוך, במועצות המקומיות, במוסדות להכשרת מורים, במתנ״סים, במערכת החינוך הלא-פורמלי, בערוצי התקשורת השונים ועוד רבים אחרים. 

בהקשר הזה עלה הרעיון להקים מוסד להכשרת מנהיגות חינוכית. הם החליטו לבדוק אותו בקונטקסט הישראלי הספציפי, את הפוטנציאל שלו לחולל שינוי כאן בארץ, את סבירותו ואת העלות הכרוכה במימושו.

מכון מנדל לחקר החינוך נטל על עצמו את המשימה, שעם היותה מאוד מושכת ומאלפת היה בה קושי אחד לפחות: לא מצאנו בספרות ניסיון תקדימי דומה להפניית אנשים מצטיינים, בעלי כושר מנהיגות בולט וניסיון בחינוך שעל-פי גילם ומעמדם הם נמצאים ב-MIDCAREER שלהם, ולהכשירם לקראת תפקידי מפתח במערכות החינוך השונות.

בתנאים אלו, כשלא היה בידנו מידע תקדימי מספיק, נקטנו משנה זהירות בהסקת מסקנותינו. בראשותו של ד"ר אמי בוגנים, חוקר בכיר במכון, הוקם צוות שעם חבריו נמנים גב׳ אנט הוכשטיין, מנהלת המכון, פרופ' מיכאל ענבר, יועץ אקדמי, ד"ר זאב מנקוביץ, מנהל תכנית "עמיתי ירושלים״ ואנוכי. במשך מספר חודשים חקרנו ודרשנו. בין השאר, ראיינו גם כמה מאות אנשים בישראל, בצרפת ובארה״ב. מן הצרפתים למדנו שניסיונם העשיר בהכנת CIVIL SERVICE יש לו היסטוריה רבת שנים, ויסודו במערכת של מוסדות עצמאיים (GRANDS ECOLES) שהוקמו בשעתו על ידי נפוליון בונפרטה. מטרתו של הראשון מביניהם, ה-ECOLE NORMAL SUPERIER הייתה הכשרת אליטה למערכת החינוך הצרפתית. ה-ECOLE NORMAL ADMINISTRATION שהוקם בשנת 1945 ע״י דה-גול ודה-ברה מהווה את פסגת רשת מפעלי הכשרת ה -CIVIL SERVANTS בצרפת.

למרות ההבדלים המובהקים בין מערכת החינוך הצעירה שלנו לבין השיטה הצנטרליסטית המסורתית הצרפתית, שוכנענו שניתן לבנות בית ספר למנהיגות חינוכית בדגם המתאים לשיטתנו ולצרכינו. בדקנו גם תכניות לימודים בבתי ספר לביטחון לאומי בארץ ובארה״ב, ותכניות מיוחדות ללימודי עיתונאות, רפואה וחינוך באוניברסיטאות שונות בעולם, עקב הרלוונטיות שלהם לנושא שעסקנו בו. עקבנו באופן מיוחד אחר תכנית עמיתי ירושלים לפיתוח מנהיגות חינוכית בתפוצות (מיסודם של בנק לאומי והסוכנות היהודית) והיא אמנם סיפקה לנו מקור לא אכזב של רעיונות. בין השאר שאבנו עידוד רב מכמאתיים אנשי אקדמיה, מחנכים מן השדה, נציגי איגודי המורים ואחרים, שראיינו ושוחחנו עמם, ורק אז עברנו לשלב גיוס הכספים שנדרשו לנו למימוש הפרויקט.

מראש היה ברור לנו שתכנית כזו תהיה יקרה ושיידרשו כספים רבים למימושה. תכננו תכנית דו-שנתית לארבעים תלמידים בכל מחזור (בגילאים 40-30, שהם בעלי משפחות בדרך כלל), שיידרשו להקדיש את כל זמנם ללימודים מבלי שיתאפשר להם לעסוק בעבודה נוספת כלשהי. החלטנו על בחירת סגל הוראה שיהיה ברמה אקדמית גבוהה ביותר, כאשר נוסף עליהם יידרשו לנו חונכים אישיים שיכינו את הלומדים לקראת תפקידיהם העתידיים. גם כאן האירה לנו ההצלחה. שני שותפים בכירים בטוחים כבר היו לנו, משרד החינוך והתרבות, וקרן מנדל. קרן מנדל מצידה הצליחה לרתום את קרן דורון בישראל, את קרן ריץ' משוויצריה ואת פליקס פוזן מאנגליה. השותפות הזאת אפשרה לנו להחליט לפתוח את בית הספר למנהיגות חינוכית ללא שהיות נוספות. בשלב זה הוקם צוות תכנון משותף מטעם משרד החינוך והקרנות, שעל חבריו נמנו ד"ר אליעזר מרכוס, ד"ר דניאל טרופר, מר מתי דגן, עו״ד מרדכי מבורך, גב' אורנה אלשייך ומר יורם כהן. במשך החודשים הראשונים עסקו חברי הצוות בבניית תכנית הלימודים של בית הספר.

כאמור, בתכניתנו המקורית לקחנו בחשבון 40 תלמידים שילמדו בתכנית דו-שנתית, חציים ותיקים בארץ והאחרים מקרב העלייה החדשה, בעיקר מרוסיה. כידוע, עלייה זו מצטיינת במדענים, אמנים ומהנדסים, ואנו היינו מעוניינים לנצל את שלל הכישרונות המצויים בקרבה ובאותה שעה גם לסייע לקליטתם במערכת החינוך (קליטתם האישית, אך בעיקר לצורך קליטת האוכלוסייה שאותה הם עתידים לשרת). בסופו של דבר צמצמנו את מספר תלמידי המחזור הראשון במידת מה, ואף שינינו את מבנה התכנית כדי להתאימה למאפיינים של אוכלוסייה זו. כמו כן החלטנו לקבל אנשי מדע, אקדמאים וקציני צה"ל שיביעו את הסכמתם לעבור הסבה ולהצטרף למערכת החינוך בישראל בתפקידים בכירים, לאחר הכשרה מתאימה.

חברי הצוות נפגשו בקביעות במשך תקופה ארוכה למדי. הם דנו והחליטו בנושאים חשובים כמו גיוס המועמדים, דרכי סינונם וקבלתם, בחירת המנהל וסגל המורים. לא אפרט את תהליכי קבלת החלטות בוועדה. ובכל זאת, כדי לסבר את האוזן אביא ברשותכם דוגמא אחת: למרות הדחיפות והמחסור הבולט במועמדים למשרות בכירות במערכת החינוך, נזהרנו שלא להיגרר למסקנות חפוזות. פתחנו בסדרת שאלות אינפורמטיביות על מנת להזין אוד המידע שעמד לרשותנו, שאלנו שאלות כמו: 

• מה טיבם של תפקידי המפתח?
• מי ממלא אותם היום?
• מהי מידת הנכונות מצד המערכת לקלוט אנשים חדשים?
• מה תהיה מידת הנכונות מצד הממונים לאפשר לאנשים מתוך המערכת לצאת להכשרה מן הסוג שאנו מציעים?

הופתענו גם מן ההיענות הרבה לפרסום המצומצם שנתנו לתכנית. בחודש פברואר 1990 פרסמנו שתי מודעות קטנות בעיתונות הישראלית ורשימה אחת בעיתונות הרוסית בארץ. כאמור, ההיענות הייתה גדולה מן המשוער. קיבלנו 1,111 פניות ושש מאות אנשים הגישו את מועמדותם. הללו מילאו את טופסי הרשמה שהיו מלווים בשלוש המלצות וכללו בין השאר גם כתיבת שלושה חיבורים. ראיינו למעלה ממאתיים מועמדים ומתוכם בחרנו את המחזור הראשון.

את סגל ההוראה הצלחנו לגייס מקרב קהילת הפרופסורים באוניברסיטאות השונות בארץ. אליהם צירפנו צוות של אנשי מקצוע מעולים שינחו את הלומדים בפרויקטים השונים ובעבודתם המעשית. את תכנית הלימודים אזכיר כאן בקווים כללים בלבד. קיים החלק המשותף שבו נוטלים חלק כל התלמידים. הם שומעים הרצאות ומשתתפים ביחד בסמינרים בנושאי חינוך, מדעי הרוח הכלליים, יהדות ותורת המדיניות. החלק האחר בנוי מסביב לתכנית האישית של כל תלמיד ותלמיד. בימים אלה עסוקים התלמידים בבחירת תחום ההתמחות שבו הם מקווים לעסוק לאחר סיום לימודיהם. תכנית זו כרוכה בעבודה מעשית, בתפקידי עזר ושוליות במוסדות נבחרים בהנחיית מומחים בשדה. היא כוללת מחקר אישי ופרויקטים קבוצתיים בהנחיית טיוטורים אישיים.

התכנית מעודדת את הלומדים ומאפשרת להם לבחור לעצמם לימודים פורמליים באוניברסיטאות או בישיבות, באותם תחומים שיש להם עניין וצורך, בעיקר כהכנה לתפקיד שהם מבקשים למלא לאחר סיום לימודיהם, או להעשרתם האישית. קורסים בלשון (עברית לרוסים ואנגלית לישראלים המתקשים בשפה זו), סדנה בהכרת המחשב, סמינר בניהול תקציבים ועוד כיוצא באלו, מוצעים לתלמידים בהתאם לצרכים שלהם.

כאמור, מספר התלמידים ומבנה התכנית שונו במידה מסוימת. שנת הלימודים הראשונה נפתחה באחד בספטמבר האחרון כאשר במחזור הראשון 20 תלמידים מן המניין, בתוכם שני עולים מרוסיה בלבד. בשבוע הבא, באחד בנובמבר, אנו עומדים לחנוך כיתה מכינה עבור 11 עולים מרוסיה שבה ילמדו עברית ונושאים שונים על מערכת החינוך והחברה הישראלית, כהכנה לקראת הצגת מ​​ועמדותם לתכנית במועד מאוחר יותר. 

​זהו הפתרון שמצאנו לבעיית הפער וההטרוגניות של אוכלוסייה זו, שאנו מעוניינים בה ואיננו מוכנים לוותר עליה. וכך קרה שלמרות הפניות הרבות החלטנו להפחית בשלב הראשון את מספר המועמדים, ולנסות, על סמך הניסיון הראשוני עם קבוצה זו, לחזור ולהרחיב את התכנית למידותיה המקוריות בשלב הבא. התלמידים מצדם התחייבו לשנתיים לימודים ועבודה מלאה בתמורה למענק המאפשר להם, ואף מחייב אותם, להשתחרר מכל עיסוק אחר במשך תקופה זו.

כבוד שרת החינוך, שולמית אלוני, מאז נטלת על עצמך את התפקיד הרם, הנך מהווה עבורנו כתובת לעידוד רב בעבודתנו... אנו מאמינים שתמצאי עניין רב בתכנית, במטרותיה, בתכניה ובאוכלוסיית הלומדים המתמחים בה. 

בית הספר למנהיגות חינוכית הוא מקום מפגש של עם ישראל במיטבו. התלמידים באים מכל רחבי הארץ, מהערים הגדולות, מעיירות הפיתוח, מהקיבוצים ומהמושבים, וכאלה שבאו לא מכבר ממוסקווה, לנינגרד, קייב ווילנה. הם מייצגים את מגוון הרבדים והאוכלוסיות השונות בישראל. יש ביניהם דתיים וחילוניים, ותיקים וחדשים, ובמחזור הבא יהיו גם ערבים ודרוזים; ישנם כאלה המועידים עצמם לעבודה בהוראת המדעים, ואחרים שיפנו לניהול, לפיתוח תכניות לימודים, להוראת הומניסטיקה ויהדות, להקמת מוסדות חינוך חדשים שישמשו מרכזים לדוגמא, ועוד מגוון תפקידים רבים ושונים.

אנו מקווים שבתוך עיסוקייך הרבים והחשובים תתפני לעקוב אחר לימודיהם ועבודתם, ואף להיפגש עמם מדי פעם, ושתראי את שכרך בהצלחתם ובתרומתם למערכת החינוך בישראל. 

הנני מתכבד להזמינך לפתוח את טכס פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר למנהיגות חינוכית בישראל.