מעטפת מיוחדת לילְַדותּ שווה, הגדרה מחדש של הכלה במרחב הציבורי
ברצוני לקדם תפיסת הכלה חדשה של ילדים עם צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם בחברה. לתפיסתי, כלל מרחבי החיים נדרשים להגשים ערכים של הוגנות, צדק, שוויון וסובלנות. באופן זה משפחות מיוחדות תוכלנה לממש את זכותן להשתתפות מלאה ושווה בחברה ותינתן הזדמנות שווה לכל ילד, להביא למיצוי מלוא הפוטנציאל הגלום בו.
כ-250,000 משפחות מתמודדות עם צרכים מיוחדים של ילדיהן. משפחות אלה עוברות חוויה מטלטלת, הכוללת התמודדות מרובת היבטים: רגשית – עם בשורת האבחון, עם שינוי אקוטי במרקם המשפחתי, המשפיע על הורים ואחים, ביורוקרטית – עם הדרישה להמציא אינספור טפסים, זמני המתנה ממושכים, אבחונים מרובים ומאבקים על מכסת טיפולים מוגבלת ובלתי מספקת, וניהולית - משפחות נדרשות לבחור בדרכי טיפול ומסגרות חינוכיות עבור ילדיהן, לעתים קרובות בלי מידע נגיש וממצה ובכפוף לרשימות המתנה ארוכות למסגרות השונות. נוסף על כך, לא פעם נדרשות משפחות לנהל מאבקים משפטיים בנושא זכויותיהן. לכל האמור נלווה נטל כלכלי ונפשי כבד. חלק מהמשפחות נעדרות את החוסן הנדרש, לעתים קרובות נפלט אחד ההורים משוק העבודה והתא המשפחתי כולו נפגע ואף מתפרק.
אני מבקשת ליצור מעטפת מיוחדת עבור ילדים עם צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם, כבסיס לשינוי תפיסת ההכלה במרחב הציבורי ולהכלה שלמה ומקיפה של משפחות אלה בכלל תחומי החיים. זאת מתוך הכרה במחויבותה של החברה להיות מותאמת להשתתפות מלאה של ילדים ומשפחות עם צרכים מגוונים, מתוך מתן כבוד למגוון ומתוך הכרה בזכותו של כל אדם לשוויון הזדמנויות אמיתי, להשתתפות שוויונית ומלאה בקהילה ובחברה ולמימוש עצמי.
מעטפת זו תהווה "one stop shop" ותפעל להתאמת מרחבי החיים למשפחות עם צרכים ייחודיים וללא ההפך. יצירת המעטפת תוביל להכלה מקיפה בחברה, שתאפשר השתתפות מלאה ושווה לכל ותקל על ההתמודדות המשפחתית. זאת בין היתר באמצעות צמצום הביורוקרטיה והממשקים עימה, הנגשת המידע וכדומה, ללא ניסיון "לנרמל" את הילדים והמשפחות.
נטע היא משפטנית מן המגזר הציבורי. בתפקידה האחרון שימשה כממונה על ענייני בג"צים בפרקליטות המדינה. במסגרת תפקידה כפרקליטה עסקה בייצוג עמדת המדינה בעתירות הנידונות לפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, וכן הייתה שותפה לגיבוש מדיניות רשויות המדינה בסוגיות שונות הנידונות בבג"צ בתחומי החינוך, ההשכלה הגבוהה, ביטחון, דת ומדינה, תכנון ועוד. לנטע תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים, בתחום המשפט הציבורי והבינלאומי, מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת Northwestern בשיקגו. נטע גם חברה בועד המנהל של עמותת "קסימבה", עמותה המקיימת פעילות תרבות ויצירה למשפחות עם וללא צרכים מיוחדים. נטע מתעניינת בקידום שינוי חברתי ובצמצום פערים בחינוך, ובפרט בקידום זכויות של ילדים עם צרכים מיוחדים ושילובם במערכת החינוך, בין היתר באמצעות כלים מעולם המשפט.
CT4U יצירת תשתית לקידום קהילתיות עירונית מיטבית
דמיינו עיר יפה, שכונות צבעוניות, מגוונות ומטופחות. ההחלטות מתקבלות באמצעות מועצה שכונתית או ועד שכונה נבחר ופעיל. התושבים הם שמחליטים איפה יעברו השבילים ואילו ספסלים ישרתו את הקהילה. התושבים ואנשי המקצוע מחליטים יחד איך לחוג את החגים ומה לעשות בתקציב השכונתי מטעם העירייה. המתנ"ס משמש מקום מפגש; בבוקר פועל שם גן ילדים וכן 'האב' שכונתי עבור הורים המבקשים לחסוך זמן נסיעה ועמידה בפקקים. במקביל לחוגי הילדים, מתקיימת פעילות העשרה ופנאי להורים, וכולם מציגים את יצירותיהם באירועים קהילתיים. דמיינו ערים ושכונות שבשעת משבר כמו קורונה יודעות מיד אילו תושבים זקוקים לעזרה, וכבר מפעילות רשת עזרה הדדית הפועלת בשגרה. דמיינו שכונות שכאשר צצה הזדמנות לפרויקט התחדשות עירונית או חלה התערבות פיזית במרחב, יש להן במי להתייעץ וקהילותיהן מאורגנות ונוטלות חלק בעיצוב העיר.
תרחישים אלה יכולים לקרות רק אם נקדם תפיסה של קהילתיות בערים ואת תפקידן המערכתי של המדינה והרשויות המקומיות ביצירת קהילתיות שכונתית.
אני מעוניינת לפתח מודל של מניפת אפשרויות לכל עיר, בהתאם לגודלה ולמאפייניה הייחודיים, אשר יאפשר לה לבחור אילו תשתיות ומנגנוני ניהול נדרשים לקידום הקהילתיות העירונית. המודל יציע מנגנונים ותשתיות בשישה תחומים:
גדלתי בשכונה ד' בבאר שבע. מתוך חוויות החיים אני מחפשת להבין מדוע הערים בפריפריה לא נראות ולא מנוהלות באופן שמכבד את תושביהן. יש לי ניסיון עשיר בעבודה קהילתית. בתפקידי האחרון כיהנתי כמנכ"לית ארץעיר כעת אני בוחנת מה תפקיד הרשות העירונית ביחס לפיתוח תחושה קהילתית ומיסוד קהילתיות בעיר.
אני קוראת לכם להצטרף אליי לצוות רב-תחומי ורב-מגזרי, לחשיבה משותפת ולפיתוח תשתיות ומגנונים שיאפשרו תכנון אורבני חברתי בישראל, כזה שבונה תשתיות מגוונות בניהול העיר, שיאפשרו לתושבים להיות חלק בתכנון העיר ובעיצובה בכל תחומי החיים.
בלה היא יזמת ופעילה חברתית. בתפקידה האחרון כיהנה כמנכ"לית עמותת ארץעיר – עמותה הפועלת לקידום איכות החיים הקהילתית בערים בפריפריות החברתיות והגאוגרפיות על-ידי קידום קהילות, יזמות חברתית ותעסוקה מגוונת והוגנת. בכל פעילותה בתחום החברתי בעשור האחרון פעלה בלה לקידום אוכלוסיות מוחלשות, צעירים ונוער בסיכון, ובפרט לקידום איכות חיים ועירוניות קהילתית בערים בפריפריה. בין תפקידיה: מובילת שינוי חברתי ב"שתיל" דרום, מנהלת תחום קהילה במרכז התעסוקה הקהילתי "מעברים" במועצות אשכול-מרחבים, ורכזת ניידת של "עלם" בקרית גת. לבלה תואר ראשון בעבודה סוציאלית קהילתית מהמכללה האקדמית ספיר, ותואר שני בניהול מלכ"רים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בלה חברה בקהילת קמה – קהילה משימתית שהתיישבה בבאר שבע כדי להביא לשינוי חברתי מהשטח, והיא מבקשת להעמיק את הידע שלה בתחום העירוניות הקהילתית.
פדגוגיה של החיבור האנושי
קרל רוג'רס כותב: ״כאשר מתברר לאדם ששמעו אותו בעמקות, עיניו מתלחלחות. סבורני שבמובן מסוים הוא בוכה משמחה. הוא כאילו אומר ״ברוך השם שמע אותי מישהו, מישהו יודע מה פירושו להיות אני״.
מחקרים ומדדים רבים במערכת החינוך ככלל ובבתי ספר בפרט מעידים על קושי ביצירת יחסים משמעותיים עם האחר והעדר חיבורים אנושיים המבוססים על אחריות, אמון, אכפתיות ומוגנות. הנתונים הללו מפתיעים היות וכאנשי חינוך אנחנו מחויבים לפעול תחת ההבנה כי ראיית האחר, קשר משמעותי וחיבור אנושי הן מטרות העל בעשיה החינוכית שלנו.
כאנשי חינוך אנחנו מחויבים לזהות מתי הצבעים האנושיים מולנו דוהים. ולקחת אחריות על הפעולה של החזרת הצבע האנושי למקומו.
הפדגוגיה של החיבור האנושי לוקחת מגוון רחב של תפיסות הומניסטיות פרוגרסיביות אשר מייחסות ליחסים וקשרים אנושיים מקום מהותי בשדה החינוכי ומייצרת מהן תפיסה פרקטית המתאימה לשדה החינוכי של בתי הספר.
אני לומד ובוחן כיצד ניתן להניע הטמעה של פדגוגיות מסוג זה דרך מגוון זירות:
החיבור האנושי הוא חיבור עדין ושביר, לעיתים הוא כמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת איזה חברה היינו יכולים להיות באם הפער בין האידאל המדובר והשאיפה האמתית לקשר לעומת מציאות היום יומית המנוכרת היה קטן והאדם היה יכול להיות הוא במלוא הפטנציאל שלו.
אני קורא לכם לבוא עמי ולצבוע שוב את המציאות בצבעים העזים של החיבור האנושי.
יוני הוא יזם ואיש חינוך. בשנים האחרונות הקים וניהל בית ספר ממלכתי בתל אביב והיה שותף בתוכנית פורצי הדרך של העיר. בתוכנית פותחו מודלים מתקדמים של הערכה ולמידה. לפני כן ניהל יוני את בית הספר הדמוקרטי בשוהם. יוני מילא מגוון תפקידים במכון ברנקו-ווייס, ובהם עמל על פיתוח הדרכה, עבודה מול כפרי נוער ונוער במצוקה, הנחיה וניהול תוכניות ארציות בתחום טיפוח החשיבה. ליוני תואר ראשון במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני מטעם המסלול האקדמי של המכללה למינהל, והוא בעל תעודת הוראה בסוציולוגיה ובוגר תוכנית אבני ראשה להכשרת מנהלים מטעם משרד החינוך. יוני מתעניין ביזמות חינוכית, ושואף לייצר שיתופי פעולה בינלאומיים המקדמים את ערכי החינוך ההומניסטי-פרוגרסיבי, בהתאמה לאתגרי המאה ה-21.
חינוך מקומי ברמת-גן
לפני כמה שנים השמעתי בשיעור את אום כולתום. אחרי דקה של האזנה אמר אחד הילדים בפרצוף מופתע שהוא מכיר את השיר ושאבא שלו אוהב לשמוע את הזמרת הזאת בבית. אם הוא היה יכול לנסח את זה באופן הזה, הוא היה אומר שהוא לא חשב מעולם שהשירים בערבית שאבא שלו אוהב ראויים להילמד בכיתה.
אום כולתום מסמלת לא רק את הילד ואת עולמו הפנימי. היא מסמלת את הקהילה שממנה הגיע הילד, על המסורות שלה, ההיסטוריה והתרבות שלה. והיא מלמדת אותנו משהו על מה שיכול להתרחש כשהלמידה רלוונטית ללומד.
כאשר הילד מרגיש שהמעבר מהבית לבית הספר אינו מעבר בין מרחבים אטומים זה לזה, אם הוא רואה שהסיפורים שהוא שומע בבית הספר נוגעים למשפחתו, לקהילה שלו ולמקום שבו הוא חי ומתגורר, מתרחשים שני דברים: הראשון הוא שהסיפור של הילד נעשה "ראוי" ולא נדחק אל השוליים. השני הוא שבית הספר הופך למקום שמלמד על החיים האמיתיים שמתקיימים מחוץ לכתליו, ומסייע לילדים להבין אותם, לפעול בתוכם ולהשפיע עליהם.
אני עובד על פיתוח תהליכי למידה מבוססת מקום בשתי זירות משלימות: הזירה המוסדית וזירת הפדגוגיה החינוכית. בזירה המוסדית, אני עסוק בפיתוח מודל חינוכי רשותי. הרשות המקומית קרובה לתושבים, לקהילות, למסורות, לצרכים ולפערים. ביכולתה ליצור תכנים חינוכיים מבוססי מקום: גאוגרפיה, היסטוריה ותרבות. בזירה הפדגוגית, אני עסוק בפיתוח מודל חינוכי בית-ספרי. בית הספר ייצא אל השכונה והשכונה תיכנס אל תוך בית הספר. הגאוגרפיה תהפוך להיות רחובות וגינות השכונה והעיר, וההיסטוריה תהפוך להיות הסיפורים של התושבים והקהילות. צריך שכונה שלמה כדי לגדל ילד אחד.
יונתן הוא איש חינוך, מורה להיסטוריה, מנהל ונגר חובב. במשך למעלה מעשור עובד יונתן עם תלמידות ותלמידים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. בתפקידו האחרון הקים וניהל את בית הספר "בית אקשטיין – כפר מל"ל". במסגרת התהליכים שהוביל, בית הספר הפך לבית ספר לאמנויות עבור תלמידות ותלמידים בחינוך המיוחד. ליונתן תואר ראשון בהיסטוריה כללית ותעודת הוראה בהיסטוריה, שניהם מהאוניברסיטה הפתוחה, ותואר שני בהיסטוריה אמריקנית מאוניברסיטת תל אביב. יונתן מתעניין בשאלות של חינוך פוליטי ובתפקידו של חינוך היסטורי במערכת החינוך.
תורה • רוח • יצירה
יחד
בתוככי המרחב היהודי המקודש ביותר, קודש-הקדשים, מסתתר סמל מופלא. הכרובים.
שתי דמויות אדם. פניהן מביטות זו בזו. ובתווך, ביניהן, טקסט היסוד של ההתגלות: לוחות הברית. מבטן מופנה גם אליו. בנקודה שבה מצטלבים המבטים והטקסט אלו באלו - מתרחש המפגש שבין האנושי לאלוהי.
והנה חלום. ופשרו?
סמל רב-עוצמה זה מזמן אותנו לראות במערכות יחסים אנושיות, על העומק והמורכבות שבהן, ממד המעשיר, מעמיק ומפרה את הלמידה, ואת תהליך הצמיחה האישי, הבין-אישי והקבוצתי שמתחולל במסגרתה. במוקד בית המדרש נמצא הטקסט ולימודו, אך מאחוריו מסתתרות פנים. פני הא-ל, פני כותביו, וגם פניהם של הלומדים/ות, המאירים את התורה הנלמדת באור חדש, בה בשעה שהיא עצמה גם פותחת מסילות ללבם/ן.
וחוזר חלילה.
אני מבקש לחזור אל דמויות האדם הניצבות למול לוחות העדות, ואל הפרשנות החז"לית ולפיה מדובר היה בדמויות של איש ואשה, ולאורו של משל מכונן זה, לעסוק ביצירתו של מרחב ישיבתי בעל עומק דתי ואינטלקטואלי, המבקש לראות במרחב המשותף בין גברים לנשים ברכת התחדשות, התפתחות וצמיחה ולא איום או סכנה; מרחב המאפשר הפניה ועידון של אנרגיות אנושיות ובין-אישיות, לתוך ההתרחשות הלימודית והרוחנית במרחב המשותף.
אני מאמין שמסורות והרגלים לימודיים שהתפתחו והשתרשו במרחבי הלימוד הנפרדים, ראוי להם שיתמזגו ויעשירו אלו את אלו. באופן דומה, אני רואה גם ערך גדול במיזוג מסורות לימודיות, תרבותיות וחברתיות בין מזרח למערב.
חיבורים ייחודיים אלו יהוו פתח להתחדשות כוללת של ההוויה הישיבתית ומקומה בתוך החברה הישראלית, באופן שיאפשר ויזמן - אינשאללה - גם את התחדשותה שלה.
יצחק הוא איש חינוך, מנהל ויזם חינוכי-חברתי. בשנים האחרונות שימש כראש מדרשת עין הנצי״ב, כרב הקיבוץ, וכמייסד של "בית מדרש קדמה" - מסגרת בית-מדרשית ייחודית המיועדת לסטודנטים/יות בוגרי/ות ישיבות ומדרשות. כמו כן, בשנה האחרונה היה שותף להקמתם של מוסדות "דרישה" בישראל. ליצחק תואר ראשון בתלמוד ומחשבת ישראל מן המכללה האקדמית הרצוג, תואר שני בפילוסופיה של ההלכה מן האוניברסיטה העברית, ותואר דוקטור במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן. יצחק מתעניין בפיתוח מודלים חדשים של מנהיגות קהילתית בישראל בדגש על הרלוונטיות של התרבות המזרחית-ספרדית לחיים היהודיים העכשוויים תוך הדגשת חשיבותה של נוכחות ומנהיגות נשית במרחב הדתי והקהילתי הישראלי.
בונים מחדש את הזמן כי בחינוך, כל אחד והזמן שלו
שעת ההוראה היא המטבע העובר לסוחר במערכת החינוך. היא קובעת את שכרו והיקף משרתו של המורה, את תכנית הלימודים, מערכת השעות ואפילו את מספר הילדים בכיתה. מנהלים עסוקים בליקוטה ומפקחים בהענקתה. אני רוצה לאתגר את מושג הזמן במערכת החינוך, בין היתר באמצעות מחיקת המושג "שעת הוראה" מלקסיקון בתי הספר. בלעדיותה כמטבע הפדגוגי מהווה חסם בפני שינויים פדגוגיים מתבקשים ופרסונליזציה של הלמידה כמו גם של ההוראה.
לכל אדם יש את הקצב שלו. יש תלמיד שלומד מהר ואחר שקולט לאט. כאלה שהקצב שלהם בתחום מסוים הוא איטי ובאחר מהיר כברק. כאלה ששולטים במיומנויות מסוימות ומתקשים באחרות. השונות בקרב התלמידים קיימת גם אצל המורים. יש מורים שטובים בפיתוח ואחרים בהקניית ידע. יש מורים מעולים בהנחיה ואחרים בהוראה. הקיבעון המערכתי על שעות ההוראה אינו מאפשר את הגמישות הנחוצה בהעסקת המורים ולטענתי אף מעודד חוסר יעילות שלא היה נסבל בשום מערכת תעסוקתית אחרת. בכך הוא מעצים את הפער הבלתי נסבל בין מערכת החינוך "לעולם האמיתי".
אוטונומיה ניהולית שמאפשרת גמישות מקסימלית באופן העסקת המורים יכולה לסייע בפריצת הדרך הנחוצה כל כך למערכת החינוך. באוטונומיה כזו, מורים מתאימים יוכלו להרצות בפני קהל גדול ואחרים לערוך שיחות אישיות. תלמידים יוכלו ללמוד בשעות ובקבוצות למידה לא שגרתיות. בתי הספר יוכלו לבנות בצורה אחרת את לוח השנה וללמד למשל מקצועות מסוימים במשך חודש בלבד או תוכניות לימודים שמשתנות בהתאם לעונות השנה.
אני מבקש לבנות מודל בר קיימא, שיאפשר גמישות מקסימאלית בממד הזמן כמסד מצמיח לחדשנות פדגוגית מעמיקה. מוסדות חינוך שיפעלו על פי המודל יוכלו להשתחרר מכבלי שעת ההוראה ולהיות חופשיים לפתח פדגוגיה מתקדמת שמבוססת על מיצוי החוזקות הן של התלמידים והן של המורים.
איתי הוא איש חינוך. בתפקידיו האחרונים ניהל את התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) – תיכון ארצי פנימייתי לתלמידים מצטיינים, והיה מנכ"ל המרכז הישראלי למצוינות בחינוך. לפני כן עסק איתי בחינוך בלתי פורמלי במסגרת תנועת הצופים וכשליח מטעם מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית בלונדון. איתי הוא מורה לביולוגיה, וטרם כניסתו לעולם ההוראה עסק במחקר באוניברסיטה העברית בתחום ההנדסה הגנטית וביטוי חלבונים. לאיתי תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני במדעי הטבע, שניהם מן האוניברסיטה העברית, והוא בוגר התוכנית להכשרת מנהלים מטעם מכון אבני ראשה. איתי מתעניין בתחום הוראת מחוננים ומצטיינים.
בונים את הסיפור העירוני מחדש
יצירת מוביליות (ניעות) חברתית בין דורית פירושה ניתוק הקשר בין הרקע המשפחתי של הילד והסביבה בה גדל, לבין הסיכויים שלו לממש את עצמו. התמודדות עם פערים חברתיים ואי שוויון היא משימה בסדר גודל לאומי, אך זירת ההשפעה בעלת האפשרות הגדולה ביותר להוביל את השינוי היא זירת הרשות המקומית, וזאת הודות לגודל הרשויות וההכרות המעמיקה עם האוכלוסייה.
רשויות שישכילו לפרק מוסדות מסורתיים ולהרכיב מסגרות שמודדות מוביליות חברתית, בהתאם לשאלות הנוגעות לחלוקת משאבים ושוויון הזדמנויות יוכלו לייצר מוביליות חברתית המנתקת את הקשר בין הרקע המשפחתי לסיכויים למימוש עצמי. פיתוח מדדים מקומיים למדידת מוביליות חברתית על בסיס מדדים בינלאומיים מוסכמים יסייעו לרשויות במשימה.
מדדים אלה ישמשו בשלוש רמות: ברמה הלאומית, ברמה מקומית וברמה האזורית. ברמה הלאומית יחולקו הרשויות לפי מודל רמזור (רשויות ירוקות רוב הילדים ברשות מקבלים הזדמנות למוביליות, צהובות חלק מהילדים מקבלים הזדמנות, רשויות אדומות הילדים לא מקבלים הזדמנות למוביליות חברתית) משאבי משרדי הממשלה ירוכזו ברשויות אדומות להגברת האפשרות למוביליות חברתית ואילו רשויות ירוקות יזכו לאוטונומיה ניהולית.
ברמה המקומית, פיתוח מדדים לבחינת מוביליות חברתית יסייע לפירוק האגפים המסורתיים (חינוך, רווחה, בריאות) יחברו בין מרכיבי החיים של התושב ויאפשרו הסתכלות כוללנית על ההזדמנויות שהעיר מספקת לתושביה.
ברמה האזורית, הישענות על כוח המכפיל של רשויות קרובות גיאוגרפית ובעלי מאפיינים דומים תיצור מרחבי אשכולות של רשויות בעלי הזדמנויות ומגוון, שימוש בהון החברתי של הרשויות והגבהת תקרת הזכוכית היישובית, ישברו את הבינאריות של מרכז ופריפריה ויפרצו את סולם המוביליות החברתית.
בשנה הקרובה אני מתכוונת לחדד את הרבדים המקומיים של המדדים הבינלאומיים עבור רשויות המקומיות על מנת לבחון את הדרך להרחבת שוויון ההזדמנויות.
פזית היא אשת חינוך ופסיכולוגית. במשך שש שנים ניהלה את התוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון בדימונה, ובמקביל עבדה כפסיכולוגית חינוכית בתחנה הפסיכולוגית בעיר. בתפקידה האחרון בדימונה שימשה כסגנית מנהל אגף החינוך העירוני. בשנה האחרונה עבדה פזית באגף מחקר ופיתוח של משרד החינוך בתוכנית "מרחבי חינוך", וליוותה רשויות בתהליכי פתיחת אזורי רישום וייחודיות בית-ספרית. לפזית תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ודוקטורט בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית והחינוכית, כולם מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. במקביל ללימודיה עבדה באוניברסיטת בן גוריון כמרצה מן החוץ במחלקה לחינוך. פזית מתעניינת בצמצום פערים ובקידום שוויון ההזדמנויות בחינוך בישראל.
חינוך לחשיבה גמישה בדרך לחיים משותפים
חשיבה מקובעת, שאינה פותחת אפשרות לשינוי ולדמיון של מציאות חלופית, עומדת בבסיס של סטריאוטיפים ושל עמדות גזעניות. חשיבה כזו עלולה להוביל למצבים של תקיעות, גם בתוך האדם היחיד וגם ביחסים בין קבוצות.
מחקרים פסיכולוגים מראים באופן עקבי שלאימוץ דפוסי חשיבה גמישים יש השפעות מרחיקות לכת, הן בתחום האישי - על המוטיבציה ללמידה, על הנכונות להתמודד עם אתגרים ועל היחס לכישלונות, והן בתחום הבינאישי - על הנכונות להכיר קבוצות אחרות במצבי קונפליקט, להתפשר ולצעוד לקראת חיים משותפים. הידע המחקרי בפסיכולוגיה חברתית מכוון אותנו לדרך שבה אפשר לחנך לדפוסי חשיבה גמישים.
כשרואים את העולם באופן גמיש אין דבר כזה בלתי אפשרי. חשיבה גמישה מאפשרת לנו לראות מעבר לסטריאוטיפים ולהבחין שגם בתוך חברי קבוצת החוץ יש הבדלים גדולים; שההבדלים בין קבוצת הפנים וקבוצת החוץ נראים לנו גדולים יותר ממה שהם במציאות (ראו את כלי השחמט שנדמים לנו לבנים ושחורים). כשהחשיבה גמישה אנחנו מכירים ביכולת שלנו ושל האחרים להשתנות, אנחנו רואים שערים בתוך גבולות שנראו לנו קודם בלתי עבירים.
בשנותיי כמורה למחוננים וכמנהלת מרכז העשרה למחוננים בירושלים, עשיתי שימוש בתיאוריות ובכלים מעולם הפסיכולוגיה כדי להביא לשינוי בשדה החינוכי, התוך-אישי והבינאישי, הלימודי והרגשי, החברתי והערכי.
איך אפשר לעזור לאנשי חינוך ולתלמידים לעבור את המסע מחשיבה מקובעת לחשיבה גמישה? איך אפשר לעשות שימוש מושכל בכלים שהפסיכולוגיה החברתית נותנת לנו כדי לבנות עבורנו ועבורם מסע כזה?
בואו נקפוץ לתוך מחילת הארנב. אליס נכנסת לשם בעקבות פליאה. היא מתחילה את המסע כשהיא "בוערת מסקרנות" – נקודת זינוק מצוינת למסע של למידה ושינוי. המלכה הלבנה מנחה אותה להתאמן באופן יומיומי כדי לשנות את דפוסי החשיבה שלה לגמישים. ובאמת, בסוף המסע, לאחר שאליס עוברת על פני כל לוח השחמט בארץ שמבעד למראה, היא הופכת למלכה הלבנה בעצמה ומגשימה את מה שנראה לה קודם בלתי אפשרי.
עדי היא אשת חינוך. בתפקידה האחרון ניהלה את בית הספר אופק בירושלים - מרכז העשרה לתלמידים מחוננים ומצטיינים. במסגרת תפקידה פעלה עדי להרחבת המענה לצרכים הרגשיים והחברתיים של התלמידים המחוננים, לקידום המודעות בבתי הספר בירושלים למאפייניהם ולצרכיהם הייחודיים של תלמידים מחוננים, ולפתיחת מסגרות לתלמידים מצטיינים ממגזרים שונים בירושלים. לעדי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה ותואר שני בחינוך, שניהם מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עדי מבקשת לבחון את מאפייני הוראת המחוננים ולהרחיבם לכלל שדה החינוך, ומתעניינת בפרט באופני השימוש השונים בידע הנצבר בחינוך מחוננים להעלאת רמת המוטיבציה, הסקרנות, היצירתיות והחשיבה של ילדים בשדה החינוך.
ניהול בדרך מגדלת
מה אם הייתי אומרת לך שהתפקיד המשפיע שאת חולמת עליו היה מותאם לחיים שלך כפי שאת רוצה לחיות אותם? מה אם הייתי אומרת לך שלא משנה כמה בכיר התפקיד הזה, הוא יאפשר לך להיענות לצרכים שיש לך מחוץ לסביבת העבודה – למשפחה שלך, לעצמך? שהאחריות מתחלקת, כך שאת יכולה מדי פעם פשוט להרפות.
מה אם הייתי אומרת לך שתגיעי כל יום לסביבת עבודה שאפשר להיות בה את? להתרכז כשצריך, לאכול כשצריך, לשאול מה נשמע ולעצור להקשיב לתשובה. ומה אם הייתי אומרת לך שבתוך הסביבה הזאת יהיו גם מישהי או מישהו שרואים אותך? שמאמינים בך – רואים את החלומות שלך, שואלים שאלות, מצפים ממך לגדולות.
תחשבו רגע על האפשרויות של עולם כזה. אם ככה ייראה ניהול, כמה אנשים שלא נמצאים בו כעת ירצו ויוכלו לקחת בו חלק? אילו קולות חדשים יישמעו בו? איזו עשייה תצמח ממנו? איך תיראה חברה שתנוהל בדרך מגדלת שכזו?
אני מחפשת את הדרך לשם. את הדרך להכניס לסביבה שיש בה עשייה והשפעה גם נחת, עדינות, הקשבה והכרת תודה. אני מבקשת לפתח מודל ניהולי שיהיו בו פרקטיקות ועקרונות לטיפוח הזרעים הטובים שישנם בשפע במעשה הניהול. מודל שיוכל להוות צידה לדרך, לעצמי כמנהלת ובתקווה גם למנהלות ומנהלים נוספים – שפה, שתאפשר לשמוע את התדר הזה גם בתוך ערבוביית היומיום הרועשת.
כי החומרים שמהם גדלים מנהלות ומנהלים לא שונים מהחומרים שמהם גדלים בני אדם. בשניהם, כמו שסבתא שלי אומרת על העוגות שלה, "אֶז מִן לֶעגט אַריין נֶעמט מִן אַרוֹיס" - "כשמכניסים דברים טובים, יוצאים דברים טובים".
תמר היא אשת חינוך ומנהלת. בתפקידה האחרון כיהנה כסמנכ"לית מועצת המכינות הקדם-צבאיות. במסגרת תפקידה הקימה וניהלה את פרויקט הבוגרים של מועצת המכינות, ובמסגרתו פיתחה והטמיעה את מתודת העבודה של המכינות עם בוגריהן. כמו כן הובילה הכשרות לראשי מכינות ופעלה לקידום נשים בתפקידי מנהיגות במכינות. תמר ניהלה את תוכנית שנה ב' במכינת אדרת, שם שימשה גם כמנהלת הכספים ויו"ר העמותה, ובמסגרת המכינה ייסדה ולימדה קורס בנושא פמיניזם ומנהיגות. לתמר תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהיגות חברתית מאוניברסיטת בן גוריון בשיתוף קרן מנדל. תמר מתעניינת בדרכים החינוכיות שבהן אפשר לקדם מנהיגות נשים, לקראת עולם של שותפות מלאה במנהיגות בין נשים לגברים.
מגייסים את הכוחות למען חינוך ערבי מפותח, התורם לבניית חברה מתקדמת וצודקת
אני פועל לחיזוק החברה האזרחית בחברה הערבית במטרה לבנות חינוך ערבי מפותח התורם לבניית חברה מתקדמת וצודקת.
חינוך טוב הוא חינוך התורם לביסוס הצדק, השלום, השוויון וערכי הדמוקרטיה בחברה. הערכים המנחים את המערכת כיום מנציחים את המציאות הקשה הקיימת, ואינם נושאים בשורה לשינוי כיוון. הפערים בחינוך הולכים ומתרחבים: בין הערבים ליהודים, בין אוכלוסיות מבוססות למוחלשות, ובין המרכז לפריפריה. הפערים בין החינוך הערבי לחינוך היהודי הם הגדולים ביותר, ומוערכים ביותר משלוש שנות לימוד. יתרה מזו, תוכני החינוך הערבי אינם מתאימים לצרכים החברתיים והזהותיים של החברה הערבית, יוצרים תחושת ניכור בקרב המורים, התלמידים וההורים, ומחלישים את יכולתם של בתי הספר לקחת חלק משמעותי בהתמודדותה של החברה הערבית עם הבעיות והאתגרים שמעסיקים אותה.
בעשור האחרון עסקתי בהקמת פורומים שונים וקהילות מקצועיות של אנשי חינוך, ולמדתי על הפוטנציאל הרב שיש לפעולה מאורגנת של אנשי ונשות חינוך במסגרת החברה האזרחית. פעולה כזאת יש בכוחה לשנות את תפיסתם העצמית: מכלי זניח במערכת, למקום שבו הם רואים בעצמם מנהיגים חינוכיים התורמים לשינוי חברתי. מודל עבודה זה רלוונטי לכל הגורמים המעורבים בחינוך הערבי שיש להם כוח רב שלא מיצה את פוטנציאל העשייה שלו. פעולות אלו, שמשמעותן השקעה בפיתוח ההון החברתי ובניית החוסן בחברה, חיוניות במיוחד כשמדובר במיעוט לאומי שרובו חי בעוני ונמצא בקונפליקט עם המדינה.
גיוס כלל הכוחות בחברה הערבית ופיתוח החברה האזרחית המעורבת בחינוך, עשויים לתרום לשינוי מדיניות המתחיל "מלמטה" – מאבק ציבורי עקבי וחיבורים לכוחות שינוי בכלל החברה. הדבר יתרום גם להתמודדות יעילה של החברה הערבית עם בעיות פנימיות ועם תופעות חברתיות המהוות חסם בפני התקדמות.
שרף הוא איש חינוך וניהול ופעיל חברתי. בתפקידיו האחרונים שימש כמנהל מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח בישראל, כעמית הוראה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים, ולימד אזרחות בתיכון אלכוארזמי (الخوارزمي) בטמרה. משנת 2018 שימש שרף כראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי, היה פעיל בארגונים מקומיים וארציים ולקח חלק במאבקים ובתנועות חברתיות וסביבתיות. לשרף תואר ראשון בסוציולוגיה ומדע המדינה, תואר שני בסוציולוגיה ותעודת הוראה מאוניברסיטת חיפה, ותואר שלישי בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. שרף מתעניין בקידום החינוך לערכי זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק חברתי, בקידום החינוך הערבי, וכן בתהליכי העצמה, לקיחת אחריות ובניית תשתית חברתית לקבוצות מוחלשות מתוך שדות החינוך, החברה האזרחית והרשויות המקומיות.
מתבוננות אל העבר - בונות את העתיד
הגדרה מחודשת של מושגי היסוד להגשמת יעדים חברתיים
530,000 משפחות חיות בעוני בישראל שנת 2020, יותר מ-250,000 אנשים מוותרים על קניית תרופות, שכרן הממוצע של נשים נמוך בשליש משכר הגברים ושכרן הממוצע של נשים ערביות נמוך בשליש משכרן של נשים יהודיות. 200 אלף נשים חיות תחת אלימות במשפחה. ישראל מדורגת ראשונה בקרב מדינות ה-OECD בפערים בין התלמידים בתחום הקריאה. ברקע, יותר מ-100 שנות סכסוך עקוב מדם.
טיפול נקודתי בכל בעיה בנפרד, אינו מצליח ליצור שינוי בר קיימא, ודאי לא מערכתי. שינוי שכזה ייווצר רק כאשר מוסדות שלטוניים יאמצו מחויבות ואחריותיות לגישה הוליסטית ואינטגרטיבית של טיפול במכלול יעדים חברתיים. בשנת 2016 מדינת ישראל אימצה חזון מהפכני שעוצב באו"ם, המציע מתווה להתמודדות עולמית לקידום של 17 יעדים גלובליים כמקשה אחת עד לשנת 2030, לרבות מיגור עוני, שוויון מגדרי, חינוך ראוי, שלטון החוק ושלום. על מנת שאימוץ פרדיגמה זו יוביל לשינוי המיוחל, יש להתאימה למציאות הייחודית בישראל.
לשם כך, אני מציעה ליצור הליך לוקליזציה הבנוי מארבעה צירים מרכזיים: (א) ניתוח יחסי הגומלין בין היעדים השונים; (ב) מחקר היסטורי הבוחן דרכי התמודדות אפשרויות עם היעדים הללו בעבר; (ג) לימוד השוואתי ממבט גלובלי ומקומי על אופן קידום היעדים על ידי מדינות שונות; (ד) בחינת נקודות מבט של קהילות מגוונות אשר הדרתן מהשיח הציבורי עד כה מנע את השפעתן על מימוש היעדים.
בשלב הראשון, הליך זה יוביל להגדרה מחודשת של מושגי היסוד, דוגמת "ביטחון", "לאומיות", "רווחה אנושית" ו"שוויון", המצויים בבסיס המוסדות השלטוניים אשר כיום אמונים על קידום היעדים. בשלב השני, תיווצר תשתית מוסדית אחרת, הבנויה על חיבורים ורשתות של מושגי היסוד המחודשים ומטמיעה את אלה לתוך המבנים הקיימים. תשתית זו, תוכל לייצר פתרונות חדשים, אשר יוכלו להתמודד באופן אפקטיבי יותר עם היעדים החברתיים ויהפכו את מציאות חיינו לצודקת וטובה יותר.
ענת היא עורכת דין ופעילה חברתית פמיניסטית. בתפקידה האחרון שימשה כמנכ"לית עמותת "איתךְ מעכּי - משפטניות למען צדק חברתי", ובמסגרתה הובילה תוכניות לאומיות המקדמות שוויון מגדרי במישור הארצי והמוניציפלי, בדגש על צרכיהן של נשים מקבוצות מוחלשות. במסגרת פעילותה בעמותת איתך-מעכי ייצגה ענת עשרות ארגוני נשים שתבעו שוויון וייצוג הולם במוקדי קבלת החלטות לנשים מתוך מגוון קבוצות האוכלוסייה בארץ. לענת תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון נוסף בפסיכולוגיה, גם הוא מאוניברסיטת תל אביב. ענת מתעניינת בחיזוק ערכי הדמוקרטיה והצדק המגדרי במערכות החינוך והמשפט בישראל.
למידה מציתה גילוי, מזמנת ביטוי
"אין בית מדרש ללא חידוש" חז"ל בגמרא במסכת חגיגה תבעו שבכל בית מדרש יהיה חידוש מתמיד, ומהו החידוש? מצד אחד, התורה מתפתחת ומתגלה ע"י הלומדים אותה, ומנגד, הלומד יכול לגלות עולמות פנימיים באמצעות הלימוד ולבטא אותם. המפגש בין התורה לאדם או לקהילה הלומדת, מזמן תובנות חדשות ומרגשות ללומד ולעולם.
נרחיב את לימוד התורה ללימוד בכלל, ואת בית המדרש לבתי הספר ולמערכת החינוך. תלמיד ממוצע לומד כאלף שעות לימוד בשנה. מה מאלה יקח איתו לאורך זמן? בכמה מהשיעורים התרחש המפגש בין התוכן לבין עולמו הפנימי? האם נתנה לו ההזדמנות לבטא את תובנותיו בכיתה ומחוצה לה?
האם רשת צפופה יכולה להדהד? יש שמדמים את הידע הקודם שאיתו מגיע האדם למפגש למידה כרשת. הרשת מורכבת מרעיונות מרכזיים בניהם ישנה מערכת של חיווטים וקשרים. הרשת מבטאת עולמות של ידע, קוגניטיבי, חברתי, רגשי וערכי. ככל שהרשת צפופה ועשירה יותר, כך תהא כר פורה ותוכל לקלוט ביתר קלות ידע חדש ולתת לו מקום, פרשנות ומשמעות. ההדהוד מבטא את התנועה הפנימית שנוצרת במפגש בין התוכן החדש לעולם הפנימי, ואת התנועה החוצה שתזמין את הלומד לבטא את התובנות שלו בדרכים יצירתיות שונות ולתת להם נוכחות מול עצמו, מול קהילת הלומדים ובכלל.
אין למידה ללא חידוש! על בתי הספר להיות חממות לפיתוח למידה מציתה גילוי מזמנת ביטוי. אשמח לחשוב אתכם ביחד כיצד לחולל את השינוי.
חגית היא אשת חינוך. בעשר השנים האחרונות ניהלה את אולפנת צביה בלוד, המרכזת תלמידות מלוד ומכל אזור המרכז, ודוגלת בחינוך הטרוגני הממוקד בתהליכי צמיחה אישית. בעבר שמשה חגית כמחנכת, מורה למתמטיקה ורכזת חברתית. לחגית תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה, ותואר שני בהיסטוריה וחינוך. חגית בוגרת תוכנית אבני ראשה להכשרת מנהלים מטעם משרד החינוך ותוכנית "מפרש" לפיתוח יזמות בחינוך, והיא ליוותה מנהלים חדשים מטעם מכון אבני ראשה. חגית מתעניינת בחינוך לערכים בעולם הפדגוגי של המאה ה-21 ובתהליכים המעודדים צמיחה אישית של התלמידים והצוות בבתי הספר.
עיר חכמה לנערות ולנערים במצבי סיכון
אני בוחנת את הפוטנציאל הגלום בחיבור בין הרשות המקומית, בעלי עניין בתחום הנוער בסיכון והתשתית הטכנולוגית העירונית במטרה ליצור רשות מקומית מודעת ורגישה חברתית, רשות השואלת שאלות חכמות, מתכננת ומעניקה מענה רלוונטי יותר לצורכי האוכלוסיות המודרות בה תוך חיזוק התקשורת בין המערכות השונות. שותפות אמיתית בין כלל בעלי העניין בנושא הנוער בסיכון, בשילוב שימוש במערכות מידע והתובנות הפוטנציאליות, יביאו לידי יצירת מענים אפקטיביים יותר ולהרחבת ההבנה בנוגע לסוגיות המשפיעות על עולמם של הצעירים והצעירות מזוויות מקצועיות שונות.התוצר של שיתוף פעולה באופן זה יניב שקיפות, תקשורת ונגישות היכולות לחסוך מהצעירים והצעירות את הסבך הבירוקרטי הקיים כיום, ומרחיק אותם ואת משפחותיהם מקבלת עזרה. השקעה בפלטפורמות לשיתופי פעולה ושיתוף בידע ומידע תסייע למספר הרב של נותני השירותים היום להכיר זה את זה, ללמוד זה מזה ולעבוד יחד עבור מטרות משותפות.
השקעה בתהליכי תכנון, בשילוב טכנולוגיה קיימת, יכולה לייצר מערך גמיש, המחובר לצורכי בני הנוער ומחובר לרחוב ולשטח. היא יכולה לסייע לזהות תופעות ומגמות, לייצר מודל עבודה אפקטיבי ולסייע לבני הנוער להתקדם לעבר יציאה ממעגל הסיכון עם חופש בחירה גדול יותר ויכולת להשמיע את קולם.
התשוקה שלי היא לשפר את מערך הכוחות בתחום נוער וצעירים בסיכון באמצעות חשיבה וראייה מערכתית. אני מזמינה אתכם להתוות איתי את האופן להשפיע.
ליאור היא יזמת ומנהלת. בתפקידה האחרון שימשה כמתכללת העירונית של תחום נוער וצעירים בסיכון בעיריית ירושלים. במסגרת זו הקימה פלטפורמות לעבודה בין-מקצועית בשכונות החרדיות בירושלים והטמיעה שיטות עבודה אינטגרטיביות בתחומי הליבה בתחום. בעברה המקצועי ניהלה את ניידת עלם בירושלים; ניהלה את מערך העבודה עם נוער בסיכון במועצה אזורית בנימין, ופיתחה מודלים חדשניים לעבודה בתחום נוער וצעירים בסיכון במסגרת צוות החדשנות של קרן בלומברג בעיריית ירושלים. לליאור תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ותואר שני בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ליאור מבקשת לפעול למען יצירת מערך עבודה מוסדר בין עולם הרווחה לשדה החינוך והידוק הקשר שבין צורכי התושבים לבין השירותים העירוניים בתחום החינוך והרווחה.
"וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם"
בשנה החולפת אני בוחן יצירה של מוסד חינוכי המבקש לבסס את עיקר משנתו על חינוך לערכים ופועל בקו התפר שבין החינוך הפורמלי לחינוך הבלתי פורמלי.
אני מאמין כי כמה ממטרותיו החשובות של התהליך החינוכי הן:
להניע את המשתתפים ולתת בידם את הכלים לבחור בדרך חיים ערכית השואפת להגשמה ומשמעות; לתרום ליצירת חברת מופת מלוכדת המושתתת על ערכים דמוקרטיים; לעמוד על התלות ההדדית שבין איכות החברה לאיכות חייהם של הפרטים החיים בה.
בליבת התהליך החינוכי אני מבקש להציב את החירות והאחריות. במילותיו של פאולו פריירה: "המדוכא, אשר הפנים את דמות המדכא ואימץ את עקרונותיו, חושש מפני החירות. החירות תאלץ אותו להיפטר מדמות זו ולהציב במקומה את האוטונומיה והאחריות "
בעשור האחרון פעלתי בעמותת "דרך ארץ", שחרתה מושגים אלו על דגלה ופיתחה פדגוגיה שבמרכזה ניצבים הקניית ערכים ופיתוחם האישי של המשתתפים. ארגון זה משתייך למשפחת המכינות הקדם-צבאיות. המשתתפים במסגרות אלו מעידים שהן תרמו להם באופן משמעותי והשפיעו על המשך חייהם בדרכים רבות. ואולם, מסגרות אלו נמצאות בשוליה של מערכת החינוך – הן בכמות הצעירים המשתתפים בהן, והן בזמן ובמשאבים המושקעים בהן.
על כן, מעסיקה אותי השאלה כיצד ניתן להפיח את אותה רוח ייחודית הקיימת במכינות גם בחינוך הפורמלי. יתרה מזאת, כיצד אפשר לקחת אלמנטים מסוימים ממסגרות אלו ולשלב אותן עם פדגוגיה בית-ספרית. כאמור, אני מבקש לבחון יצירה של מוסד חינוכי המבקש לבסס את עיקר פועלו על חינוך לערכים. הצטיינות בלימודים תהפוך לתוצר הכרחי, ולא למטרה בפני עצמה.
מוסד שכזה יישען על עקרונות פעולה כגון אוטונומיית ניהול עצמי של החניכים, פרקי לימוד קבועים המתבצעים מחוץ לכותלי המוסד ומפגישים את התלמידים עם החברה והארץ באופן בלתי אמצעי. לכל חניך ייבנה ציר פיתוח אישי, המבקש לסייע לו להתפתח באופן הוליסטי כאדם. התפתחות זו תיעשה במרחב דינמי קבוצתי הממחיש את האחריות ההדדית ואת הרעות כערכי יסוד.
אני סבור שמודל שכזה יתרום למאמצינו לייצר חברת מופת, אשר אנשיה פועלים למען הגשמה עצמית וחברתית ולעשיית טוב בעולם.
אבי הוא איש חינוך וניהול ויזם חברתי. בתפקידו האחרון הקים וניהל, בשותפות עם יונתן קישינובסקי, את עמותת "דרך ארץ" המפעילה תוכניות חינוכיות לצעירים, בהן מכינות קדם-צבאיות ותוכניות לחיילים משוחררים. במסגרת תפקיד זה ביקש אבי לפתוח את עולם המכינות הקדם-צבאיות לקהילות יעד מהפריפריה החברתית שלא היו חשופות אליו בעבר, וליצור קבוצות הטרוגניות המאפשרות מפגש וחיים משותפים בין צעירים מרקעים שונים בחברה הישראלית. לאבי תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, שניהם מן האוניברסיטה העברית בירושלים. נוסף על כך, לאבי תעודת מורה דרך מוסמך מ"בית יציב". אבי מתעניין בהקמה ובהובלה של תוכניות חינוכיות השואפות לייצר מפגש ומרקם חיים משותף של צעירים מחתכים שונים של החברה הישראלית.
בין האני לאחר, פדגוגיה שמגלה אחריות
בעשור האחרון ליוויתי בני נוער המוגדרים "בסיכון", לאחר שנפלטו מאינספור מסגרות חינוכיות וחוו אכזבות מהקשרים ומהיחסים עם הסובבים אותם. לפעמים נראה שיחסם לעולם הפך להיות מונע מהפחד להתאכזב או מתחושה של חוסר תקווה למציאות אחרת מזו שהתרגלו לה עד כה. החשדנות גם כלפינו, הצוות החינוכי, ואפילו כלפי חבריהם לקבוצה, הייתה גדולה. רבים מהקשרים עם הסובבים אותם הפכו להיות פרקטיים, פונקציונליים וחסרי רגש. הם איבדו את האמון ביכולתם להיות חלק משמעותי מהחברה שבה אנו חיים.
בניסיון להבין את הגורמים המביאים את בני הנוער לתחושות הקשות שבהן הם נמצאים, גיליתי כי בהגדרה "נוער בסיכון" קיים לא רק חוסר אמון של בני הנוער ביכולתם להצליח, אלא מקופלים בה לעתים גם ציפיות וסטנדרטים נמוכים מצד "עולם המבוגרים" ומצד לא מעט מסגרות חינוכיות.
אני מבקש לפתח פדגוגיה שמטרתה להתמודד עם סיפור הכישלון שבני הנוער חווים ביחסם עם הסביבה. פדגוגיה המתבססת על "ראיית האחר" כערך הנכון לכל אדם באשר הוא, ומניחה כי על-ידי הבנת עולמו של האחר ופיתוח אמפתיה כלפיו, ניתן לשנות ולתקן את יחסו של הפרט כלפי סביבתו, אך לא פחות חשוב מכך, כלפי עצמו וכלפי יכולותיו. הפדגוגיה מכוונת אל התלמיד בשלמותו, מאפשרת התבוננות וניתוח גם של האירועים הקטנים ביותר המתקיימים ביחסים בינו ובין זולתו, ומעודדת שימת דגש ומפגש אנושי אינטימי ועמוק מול הצוות החינוכי והקבוצה.
זו פדגוגיה המבקשת לקשור בין הממדים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים בבית הספר בדרך הוליסטית ואינטגרלית, כך שגם מקצועות הלימוד והתכנים הלימודיים יהוו מצע לשיח ולהתבוננות במשקפיים של "ראיית האחר". כל זאת מתוך התפיסה שתחום ההשכלה והתחום הערכי-חברתי חשובים באותה מידה לעתידם של התלמידים.
אני מאמין, כי הפדגוגיה תאפשר לבני הנוער לספר סיפור חיים חדש ושונה מזה שסופר עד כה, לעצמם ולסביבה. סיפור של משמעות, אחריות ושייכות לחברה שבה הם חיים. סיפור של עוצמה ויכולת בינאישית, סיפור שבו קולם יכול וראוי שיישמע וישפיע. האמונה בעצמם תביא גם אותנו, את ה'אחרים' שמולם, לספר סיפור שונה אודותיהם. אני מאמין, שהסיפור השונה ישנה את עתידם.
אופיר הוא איש חינוך. בתפקידו האחרון שימש כסגן מנהל פנימייה לנוער עובר חוק בחסות הנוער. במסגרת תפקידו פיתח אופיר תוכנית חינוכית טיפולית אשר מהווה בסיס לחיזוק תחושת המסוגלות ולהעצמה אישית של הנערים בפנימייה, ומיושמת בכמה מסגרות חינוכיות נוספות. כמו כן, אופיר גיבש והוביל את פרויקט "אבות ובנים", המיועד לנערים בני הקהילה האתיופית בפנימייה, ומטרתו להביא לידי צמצום הפער הבין-דורי ולחיזוק העורף המשפחתי. לאופיר תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ותואר שני במנהל ומנהיגות בחינוך (תוכנית מנהלים) מאוניברסיטת תל אביב. אופיר שואף להביא לקידום ולשילוב של נערים ונערות בסיכון בחברה הישראלית על-ידי יצירת מסגרות חינוכיות מיטיבות.
לְאַבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ
פרמקלצ'ר (Permaculture) היא שיטת תכנון המציעה אפשרות להתנהל בעולם באופן מקיים מתוך ראייה קהילתית תרבותית. האתיקה של הפרמקלצ'ר משקפת דאגה לאדמה, דאגה לאדם וחלוקת השפע. באמצעות 12 עקרונות, השיטה מלמדת אותנו לספק את צרכינו הכלכליים והחברתיים ולהשתמש במה שיש לנו, כדי להשיג את מה שאנו זקוקים לו, בלי להרוס את התשתית לקיומנו, הטבע, החברה והעתיד.
נתוני "תוכנית המזון העולמית" של האו"ם מראים כי אחד מתשעה אנשים בעולם חי ברעב. על-פיהם, הרעב ילך ויחמיר עקב שינוי האקלים, והקורונה מחריפה את המצב. התוכנית, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2020, טוענת שמחסור במזון הוא אחד הגורמים למלחמות ולסכסוכים, בגלל המאבק על המשאבים. כדי לפתור את הבעיה, התוכנית מציעה אורח חיים המבוסס על קיימות, על שיתוף פעולה בינלאומי ועוד.
אני זיוה, ואני פועלת לקידום ערכי הפרמקלצ'ר כאמצעי להגברת השוויון בישראל ומחוצה לה. אני מגיעה מהעולם החברתי. ב-8 השנים האחרונות ניהלתי את אגודת יהודי אתיופיה – ארגון סנגור הפועל לשינוי מדיניות, לקידום השוויון של ביתא ישראל, למאבק בגזענות ולהנכחת המורשת כחלק ממגוון התרבויות של החברה בישראל. אמשיך לפעול בנתיב זה, אבל כיום אני מבקשת גם לנצל את יתרונות הגלובליזציה, המאפשרים מעבר של ידע ורעיונות ממקום למקום, כדי לשלב את הפרמקלצ'ר בעבודת החקלאות הטבעית באתיופיה. כמי שהעבירה את ילדותה באתיופיה, אני מרגישה חובה וזכות להיות שותפה בעשייה חקלאית מניבה ומשמרת. כחברה, כאנשים המאמינים בתיקון עולם, מוטלת עלינו החובה לחשוב גם מעבר לעצמנו.
אתיופיה היא מדינה גדולה, מגוונת ועשירה באוצרות הטבע. למרות זאת היא מתמודדת עם אתגרים רבים. כ-70% מתושביה הם חקלאיים, חלקם הגדול סובלים מתת-יבול הגורם לעוני מחפיר. העולם המערבי, בתהליכי הגלובליזציה, מציע למדינות המתפתחות דגם של חקלאות תעשייתית. אמנם דגם זה מסוגל לייצר מזון, אך רק לטווח הקצר, והוא מעניק כוח רב למעט אנשים בעולם. רבים יותר סובלים מרעב, ודגם זה מזיק לטבע בטווח הארוך.
את הידע, העקרונות והתפיסה של הפרמקלצ'ר אני מבקשת להרחיב גם לאתיופיה.
כשאלוהים סיים את מלאכתו בבריאה, העביר את האחריות לאדם: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו).
זיוה היא פעילה ומנהיגה חברתית. בתפקידה האחרון שימשה כמנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, ארגון הפועל לשינוי מדיניות ונאבק נגד האפליה והגזענות הממוסדת. במסגרת תפקידה פעלה למען שינוי המדיניות של משרדי הממשלה השונים כלפי יהודי אתיופיה, בין היתר דרך סגירת תוכניות מבדלות לישראלים ממוצא אתיופי בתחומי החינוך והצבא, וקידום פעילות לצמצום הפערים בין ישראלים ממוצא אתיופי לכלל האוכלוסייה. לזיוה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בלימודי מגדר, שניהם מאוניברסיטת בר אילן. כמו כן, זיוה היא בוגרת תהודה, בית המדרש למנהיגות יהודית פלורליסטית של מדרשת אורנים וקולות. במהלך לימודיה בבית הספר למנהיגות חינוכית, זיוה מעוניינת לרכוש ידע וכלים לצמצום פערים בכלל החברה הישראלית בתחום החינוך, וכן בתרומה של תיעוד, שימור והנצחה של מורשת ביתא ישראל (יהדות אתיופיה) לנושא זה, כחלק מהנרטיב של החברה הישראלית.
להחזיר תורה למילואה, מגדר בשפה חדשה
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ומשם לחכמי התלמוד לראשונים ולאחרונים ועד לרב שלי בבית הכנסת. אני אישה, האם אני חלק מן השושלת?
זוהי לא רק שאלה של חוסר אישי ואנושי, זוהי שאלה על חסרונה של התורה - על חלקים שנשכחו בצד הדרך יחד עם אלו שלא עלו לעגלה. על פרשנויות שלא נכתבו, תובנות שלא הושמעו, על קריאה רציפה ואורגנית שהוסתרה ע"י זו החוקתית הסדורה ועל שונות שלא העזה להופיע מול מוחלטות והבדלה.
בשפת המגדר הדברים שאמרתי נקראים פמיניזם. בשפת התורה הם נקראים גאולה.
'מילואה של הלבנה', 'תיקון חטא עץ הדעת' ו'עלייתה של השכינה' הם רק חלק מן המושגים השזורים במקרא, במדרש ובסוד כדי לתאר מציאות עתידית שוויונית, שמשיבה את הנשיות האובדת ומחזירה את התורה למילואה.
את הגישור בין שתי שפות המגדר הללו, שמתי לי למטרה.
כל עוד המהפכה הפמיניסטית תמשיך להיות מדוברת רק בשפה אוניברסלית חילונית, היא תישאר מנוכרת ותיתפס כנטע זר בקרב הציבור הדתי מסורתי. רק חשיפה של שפה מגדרית פנימית שחצובה מתוך המקורות הקנוניים עצמם, עשויה להביא להזדהות, לפתיחות וללקיחת אחריות על אתגר רוחני, שהוא חלק מחזון הנביאים לתיקון עולם.
אני רוצה בעזרת שפה חדשה להחזיר את התורה לנשים ואת הנשיות לתורה. לכונן תודעה ולקרוא לאישה הדתית לצעוד אל קדמת הבמה. לקרוא לה להנהיג את השינוי ולהוביל את הבשורה, אני רוצה שתכיר בערכה שלה, שהוא תנאי לעלייתה של השכינה.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים. אלו לא רק שלבים היסטוריים אלו שלבים מהותיים. כל חוליה מאירה חידוש וגוון, טעם וערכים. ועכשיו הוא הזמן למסרה לנשים.
טל היא אשת חינוך וניהול. בעבר ניהלה את התיכון באולפנת צביה ברבבה וכן שימשה כראש אולפנת הדר גנים בפתח תקווה. במהלך השנים פיתחה את תוכנית "פנים בפנים", המקדמת שיח רגשי ופיתוח מיומנויות תוך-אישיות ובין-אישיות בקרב התלמידים ומכשירה את צוותי החינוך בלימודי הנחיית קבוצות. נוסף על כך, טל הובילה תוכניות העצמה נשית בנושאי התבגרות, מיניות ומגדר מתוך דיאלוג עם המסורת וההלכה היהודית. לטל תואר ראשון בחינוך ממכללת אפרתה ותואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך ממכללת סמינר הקיבוצים. טל שואפת להעמיק את הידע בנושאי יהדות, חינוך ומגדר כדי לאתר אפיקים חדשים להתפתחות בתפקידי מנהיגות עבור נערות ונשים דתיות.
משפט משווה, יצירת מרחבים שוויוניים, נגישים ואמפתיים במשפט.
ד', אוטיסט עם פיגור שכלי, נעצר ברחוב. כשהשוטרים פנו אליו, ברח והתנגד למעצר. הוא נאזק, הובל לחקירת משטרה והעביר את הלילה במעצר.
ג', דרת רחוב, נתפסה גונבת סימילאק. הוגש נגדה כתב אישום. מאחר שזו לא הייתה עברת הרכוש הראשונה שלה, הופעל נגדה מאסר על תנאי. בתה התינוקת הועברה לשירותי הרווחה.
האם היה אפשר לסיים אחרת את המפגשים של ג' וד' עם רשויות האכיפה והמשפט?
אני מבקשת לפתח מנגנונים שיגבירו את הנגישות למערכת המשפט ואת האמון בה, תוך שימוש בכלים רכים מגבירי אמפתיה ושוויון, ולתת מענה כוללני ראוי לאוכלוסיות הסובלות מעוני, מהדרה וממוגבלות.
מנגנונים אלו מבקשים לתת מענה רחב יותר מההליך המשפטי הרגיל, וזאת באמצעות שיתופי פעולה בין מערכת המשפט, מערכות הרווחה, הבריאות, החינוך והקהילה. באמצעותם יהיה אפשר לתת מענים מותאמים לצרכים הייחודיים של כל פרט. הם שיאפשרו ליצור תקשורת בין הפרט לרשויות ובין הפרט למערכת המשפט. הם שיאפשרו – במיוחד במצבים של פערי כוחות ובקרב אוכלוסיות החשות זרות וניכור מול הרשויות – לבנות הליך טיפולי-שיקומי מותאם ויסייעו בהצלחתו לאורך זמן.
שילוב מנגנונים הוליסטיים ושיח אמפתי במערכת המשפט יסייע בהפחתת רכיב העוינות בסכסוך משפטי ויוביל להגברת האמון בין הצדדים. הגברת האמון והפחתת המתח בהליך, יובילו בסופו של דבר לפתרון צודק ויעיל יותר של סכסוכים משפטיים, גם במקרים החורגים מעיסוק באוכלוסיות מוחלשות.
עדי היא עורכת דין. בתפקידה האחרון שימשה כעורכת דין בקליניקה לזכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמסגרת זו פעלה לקידום זכויות אדם ושינוי חברתי באמצעות הליכים משפטיים בבתי משפט, ליווי הליכי חקיקה ושינוי מדיניות, שיתופי פעולה עם ארגונים ומשרדי ממשלה וגיבוש תוכניות עבודה וקואליציות. במסגרת תפקידה בפקולטה למשפטים עסקה עדי גם בהוראה, בליווי ובהנחיה של סטודנטים. לפני המעבר לקליניקה לזכויות אדם, שימשה עדי כפרקליטה בפרקליטות מחוז תל אביב ובפרקליטות המדינה. לעדי תואר ראשון במשפטים ובמדעי המדינה ותואר שני במשפטים, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. עדי מתעניינת בקשר שבין עולמות החינוך והמשפט ובין התאוריה למעשה בתחומים אלו, כתחומים התורמים לקידום זכויות אדם, לשינוי חברתי ולצמצום פערים בחברה.
יושבות על המשבר • جالسات على المولد
המקורות מספרים שהמשבר הינו הכסא שעליו ישבו נשים בזמן הלידה. זהו הכלי שסייע להן בעודן בוראות חיים חדשים. אני רוצה להזמין אתכן לשבת על המשבר. לשהות בקונפליקט כדי לפתור אותו.
החברה בישראל שסועה. אין בה שפה משותפת. הגישה השלטת איננה של שינוי מתוך קשב ויצירת הקשר משותף, אלא של בעלות בלעדית על הגדרת הבעיה והדרכים לפתרונה. פתרונות אלו מדלגים לנקודת הסיום מבלי להשתהות בבעיה.
פדגוגיה של הקונפליקט מניחה שההשתהות במשבר היא כשלעצמה תהליך של ריפוי ותיקון ומציעה להשתמש בכלים שיש לקונפליקט להציע: מפגש, רפלקסיביות, אותנטיות, ויצירת שפה משותפת.
לפדגוגיה שתי נקודות מוצא ליציאה לדרך: הראשונה, הכרה בערך שלי ובערך של האחר, לצד ולאור יחסי הכח הקיימים. השנייה קושרת בין צורה ותוכן: רק תהליך צודק ושוויוני, תהליך משותף שנותן קול לכל מי שמעורבות, יאפשר לנו להגיע לפתרון טוב.
המודל, שעל פיתוחו אני עובדת, כולל כיום שלושה שלבים:
השלב הראשון מתמקד בקשב וחמלה לעצמנו. מה כואב לנו? מה אנחנו מפחדות לאבד? מי זה ה״אנחנו״? מכאן נעבור לרפלקסיה: מהן נקודות העיוורון שלנו? מה הנחות היסוד שלנו? מה אנחנו מרוויחות מהמצב?
שלב שני: הפעלת סקרנות כלפי האחרת. כיצד היא מושפעת מהבעיה? מה כואב ומפחיד אותה? מה הנרטיב של הצד האחר? כאן נידרש לשים על השולחן: יחסי כח, פוליטיקה, ניתן צבע לדברים ה״שקופים״.
שלב שלישי מתמקד במי שלוקח ואינו לוקח חלק בתהליך: אילו קולות לא שמענו? מי לא סביב השולחן?
עוד בטרם מציאת ״הפתרון״, הפדגוגיה של הקונפליקט מהווה הזדמנות לשינוי וליצירה משותפת של משהו חדש. התהליך עצמו של הכרה צדק וריפוי, מהווה חלק בלתי נפרד מפתרון בר קיימא. מתוך שלושת השלבים ניצור שפה משותפת. במעבר דרך הקונפליקט, ביחד, נגדיר מחדש את המושגים והבעיות. בקיומה של שפה חדשה, נוכל להתחיל לדון בפתרון.
מאי היא פעילה חברתית פמיניסטית ויזמת. בתפקידה האחרון ניהלה את תוכניות הדור הצעיר ואת מחלקת הסיורים של הקרן החדשה לישראל בארה״ב. במסגרת זו הובילה קמפיינים לגיוס כספים ולשינוי חברתי ופעלה לבניית קהילה המבוססת על מערכת יחסים מתחדשת בין יהודים אמריקאים צעירים ובין החברה האזרחית בישראל. בין תפקידיה סייעה בהקמת צוות משפטי לתמיכה במאבקים פוליטיים, והייתה ממייסדות תוכנית חינוכית לקבוצות דיאלוג לבנות נוער ובני נוער יהודים ופלסטינים בתיכונים בירושלים המערבית והמזרחית. מאי בוגרת הקורס למנהיגות, ארגון קהילתי ואקטיביזם באוניברסיטת הרווארד, ובעלת תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. מאי מבקשת לבחון דרכים לשינוי מבני כוח ולקידום חברה שוויונית באמצעות שותפויות ומערכות יחסים, ולקידום פתרונות עם אופק מציאותי המחברים בין הפרט לקהילה.
תרבות – מצפן למנהיגות
כדי להוביל ספינה אבודה בים לחוף מבטחים, אנו צריכים שכל חלקי הספינה יהיו תקינים, אך לא רק! על המלח להצטייד בכישורים שונים על מנת לדעת לתפעל את הספינה במזגי האוויר השונים בים הפתוח. המציאות הפוליטית בארץ משולה לספינה זו, אבודה בים סוער ללא מלח, היכולת לצלוח את הסערה תלויה במנהיגות מכוונת חזון, שמצליחה לראות דרך המצפן התרבותי את חשיבות החיבור האנושי ביצירת ערבות הדדית, כעוגן שתמיד מאפשר עצירה לחישוב מסלול, מנהיגות מכוונת מטרה כמפרש שדוחף את הספינה קדימה, וכשהרוח נחלשת, מנהיגות שיודעת להחזיק משוטים ולדחוף בעצמה בכל הכוח. מנהיגות שיודעת לקרוא כוכבים כדי לתכנן מפת דרך ברורה, וכשהערפל מרחף מעל, לדעת להאיר את החזון כמגדלור שדוחף באורו את הערפל ומזכיר לכולם שיש תקווה.
אני מבקש לפעול לקידום פתרון מדיני בין פלסטין לישראל, באמצעות פיתוח מצפן תרבותי של המנהיגות הפוליטית העכשווית והעתידית, מצפן העובד על הכרות עם הרבדים התרבותיים, הזהותיים וההיסטוריים העמוקים של העצמי במפגש עם האחר. הכרה כזו תבליט את הטוב המשותף ותוביל לצמיחת מנהיגות מחויבת לחקירת פתרון מדיני צודק וראוי.
פיתוח מצפן תרבותי, קשור בפיתוח זהות של מנהיגים דרך פעילות אומנותית, אשר חושפת את המשתתפים לתרבות של עצמם ולתרבות של האחר, לשפה, למוסיקה, לשירה, לתיאטרון, לדת, לאוכל, ולערכים ותחשוף את הרבדים העמוקים של המפגש שיפתח קשר ביניהם מוסרית, רגשית ותרבותית, ותוביל למחויבות לחשוף ולחקור טוב משותף.
מנהיגות שחותרת לפתרון מדיני המבוסס על טוב משותף, צריכה מצפן תרבותי שיראה באחר שותף ולא אויב. זו הדרך הבטוחה לספינה לצלוח את הסערה ולהגיע לחוף מבטחים.
מוחמד הוא איש חינוך ואמנות, שחקן ומוזיקאי. מוחמד ניהל תוכניות ומוסדות העוסקים בחינוך דרך מוזיקה ואמנות. בתפקידו האחרון ניהל את "מרכז מנאר לקידום נוער בסיכון ביפו", וכן הקים וניהל את עמותת ״בית קאראר למוסיקה ואומנויות״ – עמותה לקידום התרבות המוזיקלית המזרחית ככלי לחיבור חברתי-חינוכי ביפו. למוחמד תואר ראשון בקולנוע ומדיה מאוניברסיטת ברנדייס בארה״ב ותואר שני בחברה ואומנויות מהמכללה האקדמית לחברה ואומנויות בנתניה. כחלק מהאמונה בחינוך ככלי לשינוי חברתי, מוחמד מאמין ששוויון חברתי ופוליטי בחינוך הוא אבן היסוד של פתרון סכסוכים מורכבים. מוחמד מתעניין באומנות ככלי חינוכי, ובשאלת החינוך כאומנות.
לא בשמים היא.
"...לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ " (דברים ל',11-14)
מהי מהפיכה? מהו שינוי? האם יאופיינו באמצעות הפועלים והפועלות שבנו יסודות במשך שנים, לבנה על לבנה, וכך אפשרו את בניית הקומה הבאה, או דווקא בעזרת חריגותה של הקומה החדשה מכל שהיה לפניה? האם ייחודה של מהפיכה במי שהיא מכלילה, פותחת לה שער, או במי שהיא מנשלת ומפנה לו עורף? האם עינינו אל העבר, חכמתו והשראתו, סבינו וסבתותינו, או אל העתיד, נכדינו ונכדותינו?
פועלות ופועלי בית-המדרש מבקשים לבנות קומה חדשה בעולם התורה. ישיבה משותפת לצעירים וצעירות בה שפת התורה נובעת משני מעיינות שווי-ערך ובוראת חברה שלמה. הם יושבים ללימודם, ספריהם ומחשביהם על ברכיהם, סופגים לתוכם את קולות קודמיהם, מועשרים מקולות חבריהם וחברותיהם, קשובים לקולותיהם הפנימיים ולהלמות הפטישים של העולם החדש ההולך ונבנה בכוח יצירתם. הם בשמים וגם בארץ, מדרך רגלם יציב ונינוח, אך גם רעוע ובלתי-ידוע, ישן וגם חדש, אלוהי וגם אנושי. הם אינם ממתינים לבת-הקול או לחָרוּב שֶׁיָּמוּשׁ ממקומו, אלא פועלים בכוח אמונתם. אמת הבניין אינה משמשת לדחוף את זה שמקרוב בא, הקורה רחבה מספיק לשמש משען לכל מי שרוצה לבוא ולהשתקע בה, לקבוע יסודות, לבוא וליטול, להוסיף ספסלים.
זכיתי לגדול על ברכי הוריי, פועלי בית-מדרש בעצמם, ולינוק תורה עם פריצת-דרך, בטחון בה' ובאדם. כך נוכחתי שרוצה הקב"ה שנלמד את תורתו: מתוך מפגש, שיח והתחדשות, מתוך שותפות עמו במעשה-בראשית. בכך התנסיתי בהקמת מכון 'עתים' ובניהול בית-המדרש 'אלול' שזימן מגזרים שונים ללימוד משותף. כך אעשה, אי"ה, גם בהקמת ישיבה שהדיאלוג והשותפות טבועים בערכיה, באופן הובלתה ובחיי היום-יום שלה והיא מזמינה צעירים וצעירות לבנות יחד תורת-חיים.
המשימה שלפנינו כבדת-משקל, חדשנית ומהפכנית. אך גם שמרנית, המשכית, תהליכית וטבעית. זוהי משימה ארוכת-טווח שעומסים על כתפיהם הפועלות, הפועלים והקהילה כולה. משימת-חיים. "וַאֲנִי כֹּל יָמַי מַצִּיב פִּגּוּמִים אֶל לֵב הַשָּׁמַיִם" (ארז ביטון, פיגומים).
ומה יעשה הקב"ה באותה שעה? יחייך ויאמר: נצחוני בניי ובנותיי.
שלומית היא אשת תרבות, חינוך וניהול. בתפקידה האחרון ניהלה את בית מדרש אלול, העוסק ביצירת מכנה תרבותי משותף למגזרים שונים בישראל, באמצעות לימוד ארון הספרים היהודי, מפגש בין-מגזרי המזין ומאתגר את הלימוד, ויצירה אמנותית, חינוכית וחברתית הנובעת מן הלימוד ושואבת ממנו השראה. כמו כן שימשה כיו"ר "רשות הרבים" - פורום ארגונים העוסק בהתחדשות היהודית בעיר ירושלים. בעבר הקימה וניהלה בשותפות את מכון עתים לייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי, ואת בית המדרש הישראלי "שערים" בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. בין שאר תפקידיה שלומית לימדה, הנחתה והרצתה בתחומי יהדות, משפט ומגדר במקומות מגוונים, בהם המדרשה באורנים, מדרשת עין הנצי"ב, מטה שנהר במשרד החינוך, בית ספר אפרתה ועוד. לשלומית תואר ראשון ושני במשפטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים והיא מבקשת לחקור את המסגרות העל-תיכוניות הישיבתיות ואת האפשרות לחדש בשדה זה.
לכולם החופש להתגלות
לכולם החופש להתגלוּת. לכולם הזכות להתגלוּת ולכולם הקריאה לחפש אחר התגלוּת.
אני עוסק ביצירת סביבה חינוכית אשר המוקד שלה הוא עיסוק בחוויה דתית ובתשוקה להתגלוּת. התגלות היא רגע שבו עולם נסתר נחשף ונוצרת קרבה בין האדם לאלוהים. האדם נמצא ברגע כולו, והוא פוגש את האלוהי אשר נמצא ולא נמצא, נוגע לא נוגע.
אני אדם דתי. אבל למען האמת, החוויה הדתית, ובוודאי ההתגלוּת, נדירות מאוד בחיי. זהו חוסר עמוק, שיוצר לעתים גם רִיק, ניכור ושעמום. וזו לא רק הבעיה שלי. החינוך הדתי בעצם מספר לילדים מגיל צעיר מאוד שאלוהים כבר איננו, שהוא מחוץ למשחק. הנבואה פסקה, השמים נאטמו וההתגלות אינה אפשרית. עכשיו זה עידן הצייתנות וההמשכיות. כפי שתיאר זאת הבעש"ט – פעם אלוהים היה מתחדש בכל דור: אברהם גילה את אלוהיו, וכן יצחק ויעקב. כעת רק מזכירים: אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. האדם לא מתעקש לגלות את אלוהיו שלו.
ההצעה שלי היא להפוך את החינוך הדתי לחינוך להתגלוּת. להתעניין רק בזה. הפרטים יבואו אחר כך. להעביר את האחריות אל האדם – לשלוח אותו למסע תובעני של חיפוש, תשוקה, תוהו ובוהו, אמונה וכפירה. יהיו רגעים איומים של בדידות ורגעים נפלאים של בהירות והרמוניה. אולי אפשר לקרוא לזה בית ספר לנבואה.
כשעטפנו לילדי את סידור התפילה הראשון שלו בכריכה רקומה, מכוונת, נרגשת ואישית, איחלנו לו: אל תסתפק במועט. הדתיות שלך יכולה להיות מלאה בקשר אינטימי ובדיאלוג. בהתגלות של האדם ובהתגלות של האלוהים.
באמצעות חופש, כנות ושחרור עמוק, האדם יוכל למצוא את אלוהיו שלו. וכשיש קרבה אפשר להרגיש בית ושייכות. היהדות הופכת מבית מפואר שירשת – לבית שלך. כאשר גם האדם מתגלה בה, הוא נהיה לחוליה חיה ומשפיעה בשרשרת היהודית, שתהפוך כך לחיה ורלוונטית מאי פעם.
בעשור האחרון נשאתי בתפקידים שונים בתנועת הנוער בני עקיבא. הכרתי את העוצמה של הכלים הבלתי פורמליים: הצמחה מלמטה למעלה, הקשבה, אמון ושאילת שאלות. כדי ליצור הזדהות, קרבה והתחדשות עם הדתיות, עם היהדות ועם אלוהים, אני מציע ליצור מרחבים פראיים של חיפוש עד שהאדם יצעד על רגליו שלו. עד שאלוהים יהפוך לשלו.
דוד הוא איש חינוך וניהול. בעשור האחרון מילא דוד כמה תפקידים בתנועת הנוער בני עקיבא, ובתפקידו האחרון כיהן כסמזכ"ל החינוך של התנועה. במסגרת בתפקיד זה היה אחראי על ההפעלה החינוכית של תנועת הנוער ועל בניית האסטרטגיה החינוכית בתנועה, ופעל למען הגברת שיתוף הפעולה בין מגזרים ובין תנועות הנוער, למען חיבור אוכלוסיות נוספות לחינוך הבלתי פורמלי, ולהעצמת האקטיביזם החברתי בקרב בני הנוער. בעבר ניהל דוד את תוכנית המפגשים של עמותת גשר. לדוד תואר ראשון ושני במדע המדינה ובתקשורת, שניהם מן האוניברסיטה העברית בירושלים. דוד מתעניין במימוש העקרונות של תנועת נוער – יצירת מרחבים אוטונומיים לנוער, בחינוך בכלל ובחינוך הדתי והרוחני בפרט.