הכשרת מורים לחינוך למידות ואתיקה
אני איש חינוך למעלה מ-22 שנים. ברצוני לקדם את השיח האתי-מוסרי בקרב קהילת המורים בישראל.
בעולם תחרותי, הדורש שלמות ומצוינות, אנשים נוטים להפוך למנוכרים ומרוחקים מהקרובים אליהם ביותר. עולמנו כיום מוצף בטכנולוגיות מתקדמות, סטארט-אפים ואקזיטים הפכו לעניין שבשגרה, והעושר האנושי והכלכלי הוא בלתי נתפס. לצד זאת, אנו עדים לגילויי גזענות הולכים וגדלים כלפי קבוצות מוחלשות רבות, לאלימות גוברת, למעשי אובדנות ודיכאונות שונים וגוברים בקרב ילדים, בזבוז בלתי נתפס של אוכל שעשוי היה להאכיל עשרות מיליוני רעבים, אלפי פליטים שמתים מדי יום. האקוסיסטם של עולמנו הולך ומתערער בשם המאבק לציונים, להישגים ולעושר.
אני מאמין שזה חייב ויכול להיות אחרת. על המורים להיות המצפן המוסרי והמגדלור האתי להכשרת אדם ראוי בחברה ראויה, וככאלו עליהם לעבור תוכניות הכשרה וליווי עמוקות ומקצועיות יותר המכוונות ליצירת סביבות פדגוגיות המקדמות שיח מוסרי ואתי; תוכניות שבבסיסן עומדת ההנחה שמטרת החינוך הנעלה היא הכשרת האדם הראוי, בעל המידות הטובות. התלמידים יפתחו ענווה, יושרה, אמונה בצדק, לצד תחושת שלמות ומסופקות עצמית גבוהה
אני מבקש לעשות מהלך העובר דרך הכשרת מורים בפדגוגיה של מידות גבוהות, לשם הצמחת תלמידים שמחים ומאושרים יותר, שיהפכו לאנשים ראויים יותר, בחברה ראויה יותר. בשנה הקרובה אבנה, בשיתוף עם קבוצת מורים מאחד מבתי הספר המקיפים במגזר הדרוזי, מודל חינוכי המבוסס על שיח של מידות.
השאם הוא איש חינוך. בשבע השנים האחרונות ניהל את בית הספר המקיף בכפר חורפיש שבגליל. במסגרת תפקידו פעל לקדם מיזמים שעניינם קיימות אקולוגית וסביבתית. השאם הוא מורה לאזרחות והיסטוריה ובמשך השנים עסק רבות בהדרכה ובהנחיה מקצועית לצוותים ולמחנכים העובדים עם תלמידים בסיכון. להשאם תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה ותואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. השאם הוא בוגר תוכנית "צמרות" ותוכנית "מפרש" למנהלי בתי ספר, וכן בעל הכשרה לייעוץ לארגוני חינוך ורווחה. השאם מתעניין בשאלת ההוראה האיכותית ודמות המורה, ובשאלה הנובעת ממנה: "מדוע תלמידים לא אוהבים את בית הספר?".
פדגוגיה לומדת אדם במערכת החינוך
"אתה אשכנזי?", שאלה אותי תלמידה לאחר כחצי שנה שאני מחנך אותה. רגע מערער. רגע שבו "האחר" הוא דווקא זה שמנסה לייצר איתה אמון. "מה זה אשכנזי?" שאלתי. שיחת העומק שהתפתחה הייתה אחד מהרגעים אשר למענם בחרתי בחינוך.
האדם הוא יצור קהילתי. ערכו הייחודי של כל אדם מורכב מתמהיל מרכיבי חייו בהקשרם הרחב. הערכה עצמית למסגרת המשפחתית והתרבותית שבה צומח האדם חיונית לשגשוגו ולשְׁלוֹמוּתו (Well-Being). למרות זאת, לרוב מתייחסת מערכת החינוך למרכיב הזהותי כפולקלור, כהערת שוליים. הדבר פוגע ביתר שאת דווקא באלו שבית הספר מתיימר להוות עבורם הזדמנות לניעות חברתית.
הכרה בכלל הזהויות המרכיבות את החברה הישראלית וראייתן כבעלות ערך, תביא לחיים מלאים יותר עבור כולנו, לשיבוש הקיבעון של יחסי הכוחות, לניעות חברתית ולצמצום פערים. פדגוגיה לומדת אדם (פל"א) היא ביטוי של תפיסת עולם זו, אשר רואה את ההכרה בכוליות האדם ובכלל רובדי האישיות והזהות של כל אחד ואחת כהון אנושי חיוני לקיום חברה משגשגת. בתפיסה זו, המורים ילמדו את הילדים וישקיעו מאמץ בפענוח ההקשרים הרחבים שבהם הם חיים. זוהי פדגוגיה אשר במרכזה עומדת הכרה והערכה לקשרים וההקשרים התרבותיים והקהילתיים של כל תלמיד. פדגוגיה זו תביא לא רק לשגשוג ומימוש רב יותר של יחידים וקהילות אלא, כפי שמראה המחקר, גם להישגים אקדמיים בקרב אוכלוסיות תת-משיגות.
פל"א היא הצעד הראשון בדרך לצמצום פערים אפקטיבי בחינוך.
עדו הוא איש חינוך. בשנים האחרונות עבד בבתי הספר של רשת "ברנקו וייס" בבית שמש ובצור הדסה, כחבר צוותי הנהלה, מחנך ורכז. במסגרת עבודתו ניהל עדו יחידה אוטונומית בית-ספרית אשר מתמחה בעבודה עם נוער בסיכון, ליווה מורים והוביל תהליכים חינוכיים חדשניים. לעדו תואר ראשון בכלכלה ולימודי יהדות מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן. עדו הוא בוגר תוכנית "חותם" ובוגר התוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר מטעם אבני ראשה. בנוסף, לעדו תעודת מורה דרך והוא מתמחה בעיסוק בזהות יהודית בקרב יהודי התפוצות. עדו מאמין שתפקידו המרכזי של החינוך הוא לעודד את רוח האדם וליצור הזדמנויות לשינוי חברתי מעמיק, והוא מתעניין ביצירת מודלים חינוכיים חדשניים אשר יכולים להוות פריצת דרך ולחולל שינוי בקרב אוכלוסיות מוחלשות.
הרכבת עדשה מגדרית בתהליכי חינוך של בנים ונערים
בשלה העת להגשים חלום. דמיינו בית ספר שבו מתקיים מדי שבוע מעגל שיח המכונה בית מדרש "איזהו גיבור?" קבוצת בנים שיושבים במעגל עם המורה שלהם ומדברים רגשות ותחושות. הם משתפים באתגרי חייהם כמתבגרים ומקשיבים לחבריהם.
ההנחה הרווחת היום היא עדיין שגברים אינם אמורים להיות פגיעים, וכי כאב הוא דבר שעלינו להתגבר עליו בשלבים מוקדמים. בתהליך החברות המגדרי-מסורתי בתרבותנו אנו מאפשרים לבנות לתת ביטוי לרגשותיהן ולטפח קשרים, אך מונעים מהן פיתוח ביטוי של האני הציבורי והאסרטיבי שלהן. את הבנים, לעומת זאת, אנו מעודדים לפתח אני אסרטיבי ציבורי, אך הם מורחקים בשיטתיות משימוש מלא במבע רגשי והכישורים הנדרשים ליצירת קשרים עמוקים.
אני טוען שהכאב הלא-מעובד הזה הוא יסוד לקשיים רבים בחיי גברים, עדות להיעדר שפה רגשית וכלים להתמודדות. אני, אבי דאדון, נשוי לתם ואבא לארבעה, עוסק בעיון מחדש בתהליכי חינוך של בנים ונערים, ומזמין שותפים ושותפות לברוא שפה וכלים לקידום שלומותם. הרכבת עדשה מגדרית בחינוך בנים ונערים תאפשר היכרות מעמיקה עם מרכיב זהותי חשוב שיאפשר לכל בן ולימים גבר, לממש את הפוטנציאל הגלום בו כאדם. היכרות עם מופעים שונים של גבריות שאינה זו המיוצגת במרכז הבמה בדמותם של גיבורי-על כל יכולים, תרחיב את שטח הפנים ואת עומקה של התמונה הכללית. יתרה מזו, הוספת עדשה זו לקלידוסקופ החינוכי שלנו תאפשר להצמיח בנים ונערים מוארים, טובים ומיטיבים לעצמם, לנשים ולעולם.
אבי הוא איש חינוך וניהול. בחמש השנים האחרונות ניהל את ישיבת אמי"ת נחשון, המציעה מודל חדשני של ישיבה תיכונית אינטגרטיבית. במסגרת פעילותו קידם חדשנות פדגוגית על-ידי שבירת קירות הכיתה והפיכתן למרחב למידה, זאת על מנת לקדם שלושה עקרונות מרכזיים: למידה עצמאית, למידה שיתופית ובחירה בלמידה. עשייה נוספת ביקשה להעצים ולפתח את צוות המורים דרך בתי מדרש ללמידה וצמיחה, עבודה בצוותי מחקר ופיתוח ושימת דגש על המורה כמפתח. אבי החל את דרכו כמחנך ומורה לאזרחות והיסטוריה במקיף הדתי "אוריה" בראשון לציון. לאבי תואר ראשון במדעי המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון ותואר שני במדעי המדינה, שניהם מאוניברסיטת בר-אילן. אבי מתעניין בקידום חיבורים בחברה הישראלית בדגש על תוכנית חיים משותפים של יהודים וערבים.
העצמת לימודי הרוח במערכת החינוך
מהו האדם? האם יש אלוהים? מדוע יש "משהו" ולא "שום דבר"? מהו זמן? מהו הטוב? האם הוא ישנו? כיצד יודעים מה היה בעבר? איך זה משפיע עלינו היום? מה אהבה עושה לנפש האדם, ושנאה יוקדת? אלו רק מקצת מן השאלות הגדולות המעסיקות כמעט כל אדם ברגעים מסוימים בחייו, ויש הטוענים שבגיל ההתבגרות אף ביתר שאת. על פניו, מקצועות הרוח שבמרכזם עומדות שאלות אלו אמורים לפרוח במערכת החינוך, אך לא כך הדבר. בסקר עכשווי בקרב תלמידי העל-יסודי בישראל מצטיירת תמונה עגומה לגבי מעמדם של מקצועות הרוח: מרבית התלמידים לא רואים במקצועות הרוח מקצועות שיש להשקיע בהם או כלל להיבחן במסגרתם, ושמם שונה זה מכבר ל"מקצועות רבי מלל" - שיעורים בהם יש מילים רבות מדי.
אני רואה חשיבות גדולה בלימודי הרוח, במיוחד בגילאי התיכון, ומתכוון לפעול להעצמתם במערכת החינוך. חברה בריאה היא חברה שבה הנוער מורד, מתעמק ומתעדן גם יחד. תהליכים אלו מתרחשים באמצעות הדיאלוג המתעורר במקצועות הרוח. אני מבקש להשפיע על דרכי המדידה וההערכה של מקצועות אלו כדי לשפר את מעשה ההוראה, להניע תהליכים פדגוגיים יצירתיים ולייצר מפגשי עומק בכיתה ומחוצה לה.
זוהי חובתנו כלפי תלמידינו - לאפשר להם לקחת חלק פעיל ואותנטי במסע הרוח הגדול, על פסגותיו ותהומותיו, וללוות אותם במה שקאמי כה היטיב לתאר – "הכמיהה הפראית לבהירות, שקריאתה מהדהדת בלב אנוש".
אסף הוא איש חינוך. בתפקידיו האחרונים שימש מורה ורכז של מקצוע מחשבת ישראל בבית הספר קריית שרת בחולון, ומדריך ארצי של המקצוע במשרד החינוך. במסגרת עבודתו במשרד החינוך עסק אסף רבות בהדרכת מורים ובפיתוח השתלמויות ותוכניות לימודים. בעברו עבד גם כמדריך ומטפל סיעודי בעמותת "אלין בית נועם" המפעילה מרכז יום ומערך דיור לאנשים עם מוגבלויות פיזיות ושכליות. לאסף תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה יהודית ותואר שני בפילוסופיה יהודית, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. אסף מתעניין בחיזוק החשיבה האזרחית והדמוקרטית במערכת החינוך, ובקשר של מקצועות מדעי הרוח בכלל ומקצועות היהדות בפרט, לחיזוק חשיבה זו.
זהותו של האדם בתהליך הלמידה
למידה היא תהליך מותנה, וככזה היא זקוקה למקור אנרגיה - מוטיבציה. בלעדיה, הלמידה מתקיימת, אם בכלל, באופן מצומצם, חלקי, מקוטע. ישנה פעולה אנושית שאדם מקיים כל חייו, במודע או שלא, ואותה אני רוצה להציע כמקור אנרגיה לתהליך הלמידה: פעולה זו היא עיסוקו של האדם בזהותו.
שלושה דברים ראוי שיהיו לכל אדם – האפשרות לעסוק בזהותו, האמצעים לשם כך והבנת הערך הטמון בעיסוק בזהות. כאשר אלה ניתנים לאדם, העיסוק בזהות אינו מתחיל או מסתיים בנקודה מסוימת. הוא תמידי.
חלק מרכזי בזהותו של אדם הוא פרי יכולתו לבחור כיצד לספר את סיפור חייו; יכולתו לברר עם עצמו אירועי משמעות בסיפורו זה דרך פריזמת הזמן. יכולת זו חשובה לאדם הרוצה לשאול ולהשיב לעצמו - מדוע אני מי שאני? מדוע אני מוכשר בדברים מסוימים? מדוע אני מתנהג כך? האמנם יש הסבר לבחירותיי? לזהותי? תשובות לשאלות אלה מסייעות לאדם להכיר את עצמו, לחלום את עתידו, ולשער למה הוא זקוק לשם הגשמת חלומותיו.
על העיסוק בזהות להיות מעודן, מזמין, ומותאם ללומד ולהעדפותיו. כללי המסע, נתיבותיו ויעדיו נקבעים על-ידי הלומד. עצם המסע, התהליך, הוא המהות היוצרת למידה. אדם הצועד בנתיבות זהותו הוא אדם המודע לבחירותיו, ואדם המודע לבחירותיו, הוא אדם היודע ללמוד.
יונה וולך כתבה:
"הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
...
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ״
גיא הוא איש פיתוח והכשרה. הוא שירת מעל 20 שנה בתפקידי שטח וניהול בכיר במערכת הביטחון, ובתפקידו האחרון ניהל את בית הספר המרכזי להכשרות במקום עבודתו. במסגרת זו פיתח גיא תהליכי למידה המפגישים את הלומד בצורה מבוקרת וחווייתית עם כישוריו ואישיותו, במטרה לשכלל את יכולותיו להניע תהליכים אפקטיביים במהלך תפקידו. בשנים האחרונות גיא ריכז תוכנית התנדבות ייחודית במכינה קדם-צבאית, הפועלת לפי מודל המאפשר השתתפות של מתנדבים מרובים ומתחלפים בתוכנית לימוד סדורה. לגיא תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במינהל ומנהיגות בחינוך מאוניברסיטת תל אביב. גיא מתעניין בתהליכי למידה בחינוך הפורמלי המעודדים מפגש של הלומד עם עצמו ועם יכולותיו ובתוך כך יוצרים דיאלוג מכיל ובונה אמון בין הלומד לרעהו, ובהדדיות הנוצרת במפגש אנושי זה כדרך לשינוי חברתי.
מורות מחוללות שינוי – התפתחות אישית, מקצועית וחברתית
פרופ' לי שולמן מדבר על "חותמת פדגוגית". חותמת המורכבת מהרגלי השכל, הרגלי היד והרגלי הלב. אני מבקשת להביא אל מרכז הבמה את הרגלי הלב, הכוללים בין היתר עיסוק בסוגיות רגשיות-מקצועיות ובסוגיות של גיבוש זהות אישית ומקצועית. העיסוק המועט, הבלתי מפותח והאקראי בסוגיות אלו משפיע באופן משמעותי על החוסן, על השלומות (ה-well being) ובהמשך לכך - גם על ההתפתחות המקצועית ועל יכולת ההתמדה של מורות במערכת החינוך. כל אלה נכונים ביתר שאת כשמדובר במורות העובדות בבתי ספר במדדי טיפוח גבוהים, שבהם הסכנה שבכניסה ל"מעגל ההדרה" גדולה יותר.
תהליכי התפתחות מקצועית בכלל וכאלה ששמים במרכזם את "הרגלי הלב", צריכים להיעשות במודל שמביא בחשבון חיבור להקשר הייחודי – למקום, לתרבות, לא.נשים, לחוזקות, לאתגרים ולצרכים של המורה ושל תלמידיה. החיבור להקשר הייחודי יאפשר התבוננות חדה ומותאמת ויהפוך את התהליכים למשמעותיים ומקדמים יותר. תהליכים כאלה יהיו בעלי ערך אינטרינזי עבור המורות ויש בכך עוצמה רבה.
בד בבד, תהליכי התפתחות אישית ומקצועית שיהיו משמעותיים למורות יתרמו גם לפיתוח ולהגברת ההתמדה של מורות "מחוברות" יותר למשימת החינוך שלהן. באופן זה תגבר התרומה המשמעותית והייחודית של מורות לקיומו של חינוך מכיל ומקדם, הרואה את התלמידים כפרטים וכחלק מהקשר, וכזה שחותר לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ולחברה שוויונית יותר.
שרון היא אשת חינוך. בשנתיים האחרונות עבדה כרכזת הכשרה וליווי בתוכנית "חותם" והייתה אמונה על הכשרתן ושילובן של מורות חדשות בבתי ספר בפריפריה החברתית. בעבר לימדה שרון בבית ספר יסודי בבת ים, ובו מילאה כמה תפקידים, בהם מחנכת כיתה, רכזת פדגוגית וחברת צוות ניהול. כמו כן, שרון עבדה כמדריכה עירונית בתחום פיתוח והטמעה של חדשנות פדגוגית בבתי ספר, בדגש על התאמת הפדגוגיה לחוזקות ולצורכי הצוות החינוכי והתלמידים. לשרון תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במינהל ומנהיגות בחינוך מאוניברסיטת תל אביב. היא בוגרת התוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר מטעם אבני ראשה. שרון מתעניינת בקשר שבין תפיסת חינוך הוליסטית ובין שילוב החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי, במטרה להוביל לקידום שוויון וצמצום פערים בחינוך.
שפת מנהיגות רכה
"מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים. מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים." - אדמיאל קוסמן
מה בבית הספר נותר בית בכל הגודל והגודש של המערכת? כמה מרחב, כמה רוך וכמה מקום נשארו בים הציונים וברעש המשימות? בית ספר הוא מקום של נפשות צעירות ומבוגרות, שאוצרות בתוכן יופי, שאוצרות בתוכן סוד. בית ספר הוא מקום שראוי לשאת רוך, שצריך לתת מקום.
אני אדם רגיש. לפעמים אדם רגיש מאוד. זו מתנה עם מחיר, שהכרת הטוב והתודה, וגם הריפוי ממנה היא לשאת ברגישות אחריות חברתית. אני מבקש להרהר על דפוסי המנהיגות הקיימים ולמתוח אותם מעבר למוכר. להציע את סימן השאלה כקריאה נדרשת להצמחת שפה רכה: בה יש מקום לדקויות, יש מקום לראות את מי שמולך, יש מקום לטעויות, יש מקום לספק. סובלנות למנהיג רגיש, פגיע, רך, אטי, ושקט היא סובלנות לעצמנו.
בהרהור על דפוסי המנהיגות הקיימים יש תקווה לצמצום בשחיקת מנהלי בתי הספר, תקווה להפגת בדידות המנהל ובעיקר תשוקה אדירה להצבת החינוך בלב מעשה הניהול. החינוך, כמו פקעות של כותנה, הוא מעשה עדין שיש בו מן הפלאיות. הגבעול הקשה, הגס ולעתים הקוצני, כמו מבנה בית הספר, מחזיק ומצמיח ממנו דבר עדין ורך – נשמה של אדם. 'מי שמאלף את רגישותו סופו לאלף את כל מי שהוא.'
שירן הוא מורה ומחנך. בחמש השנים האחרונות שימש כסגן מנהל בתיכון עירוני ד׳ בתל אביב. במסגרת תפקידו עסק שירן בפיתוח מקצועי של אנשי החינוך כקהילה מקצועית לומדת ומלמדת, ובהובלת תהליכים ומיזמים פדגוגיים דרך קידום הטמעת שפה פדגוגית אחידה ומתחדשת בבית הספר, בדגש על חיבור בין הציר הפדגוגי, הרגשי והחברתי. לשירן ניסיון בהנחיית קבוצות במסגרות חינוכיות וחברתיות שונות, ובשילוב גישות ומתודות מהחינוך הלא פורמלי בחינוך הפורמלי. שירן בוגר תוכנית ״רביבים״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובמסגרתה סיים תואר ראשון במקרא ותואר שני בלשון עברית. כמו כן הוא בוגר התוכנית להכשרת מנהלי בתי ספר מטעם אבני ראשה. שירן מתעניין בהקמת בית ספר שייתן מענה מיטבי למגוון רחב של תלמידים במטרה להצמיח חברה רגישה לשוֹנוּת ולייחוד של הפרטים בה.
חינוך דוקומנטרי לנוער
בשנים האחרונות אפשרה לי העבודה עם בני נוער להיחשף לכוחו של צילום תיעודי מכוון ככלי חינוכי. הוא מזמן אפשרויות להתפתחות, לחינוך לתרבות ולרכישה של מיומנויות של אוריינות ויזואלית.
אני רואה חשיבות עליונה בחינוך תיעודי בפריפריה ובקרב קהילות מודרות. אני עובדת על פיתוח פדגוגיה מקומית לחינוך תיעודי. פלטפורמה ליצירה מגוונת, של בני נוער מרקעים שונים בארץ, שמזמנת ביטוי ראוי לגיוון בחברה שלנו בצד התפתחות אישית ולימודי צילום.
באמצעות עדשת המצלמה בני הנוער ילמדו לספר את סיפורם ולהביע את נקודות המבט שלהם דרך ויזואליזציה של חוויות חייהם. יחד נצלול לתוך עולם הצילום התיעודי שבו עולם הדימויים מתעשר ומציאות החיים נבחנת מתוך מודעות לעולם פנימי ולמבט אישי. בהדרגה רוכשים שפת חשיבה וביטוי. השגרה הופכת למעניינת, ומתחילים לשים לב לדברים שלא נראו לפני כן.
בזמן שבו המציאות מוצפת במוחצן, המוקצן והמהיר, וסיפורים מטלטלים מציפים אותנו דרך ערוצי סטרימינג ורשתות חברתיות ללא הרף, נדרשת מאתנו גם תנועה נגדית. תנועה אטית, מעמיקה, מתבוננת וחושבת – שמביאה את השוליים למרכז ומייצרת פלטפורמה ראויה עבור קהילות לייצוג עצמי. תנועה שיכולה לנפץ תפיסות מוקדמות ולייצר קול, תמונה ותנועה עבור שוויון וצדק. צילום תיעודי ופיתוח רגישות צילומית (photographic sensibility) מעניקים לבני הנוער כלים להתבוננות, קשב, הבעה עצמית ופיתוח אמפתיה כלפי ה"אחר".
הלן היא קולנוענית העוסקת בקולנוע תיעודי. סרטה ״מועדון אגרוף ירושלים״ (2015) הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וסרטה הקצר ״הילד מ-H2״ הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין (2017) ובפסטיבלים רבים נוספים בעולם. במסגרת עבודתה הובילה פרויקטים תיעודיים שנעשו עם בנות ובני נוער בקהילות מוחלשות, ויצירותיהם הגיעו להקרנות פומביות בארץ ובחו״ל. להלן תואר ראשון בתיאטרון מאוניברסיטת תיאטרון וקולנוע ע"ש שותא רוסתוולי מטביליסי, גאורגיה, ותואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב. הלן רואה במדיום תיעודי כלי לפיתוח יכולות התבוננות בסביבה ואמצעי להבעה וצמיחה אישיים. היא מבקשת ללמוד ולפתח מודלים שונים שבהם מתקיים מפגש בין חינוך לקולנוע ואמנות, בדגש על קידום כישוריהם והתפתחותם של בנות ובני נוער מקרב אוכלוסיות מוחלשות.
איך יורדים מהר נבו אל הארץ המובטחת?
בשנה החולפת, ולאורך כמה מפגשים, הייתי בפעילות עם בני נוער בתיכון ברנקו וייס. סיפרתי שאני פרקליטה שעוסקת למעלה מ-20 שנה במשפט פלילי. הסברתי שאני רוצה לעבור לתחום החינוך כדי להגיע בזמן. למה הכוונה? לפני ההידרדרות. הילדים הביטו בי בחיוך עקום: "עכשיו את באה אלינו? היית צריכה לבוא כשהיינו ביסודי".
אני מבקשת לפעול למען יצירת הזדמנויות לפיתוח תמונת עתיד לילדים בסיכון באמצעות כלים מעולם הפדגוגיה הטיפולית, ובאופן רציף ועוטף, שייתן מענה ״בזמן הנכון״.
בישראל חיים מאות אלפי ילדים ובני נוער המצויים במצבי סיכון ומצוקה. מדובר ברצף של מצבי סיכון שונים, הפוגעים ביכולתם לממש את זכויותיהם הבסיסיות לביטחון, חינוך, הגנה וכבוד. מצבים אלו נובעים בין השאר מהתמודדות עם קשיים כלכליים, קשיים בתפקוד המסגרת המשפחתית, קשיים לימודיים, שונות חברתית ועוד. כל אלה מקשים על התפקוד ואף עלולים להביא לסטייה חברתית. מצבים אלו מוכרים לי היטב מעבודתי בעולם המשפט, והביאו אותי לחלום ולפעול בתחום החינוך.
עבור נוער בסיכון, העולם הוא מקום שבו צריך לשרוד ולהילחם. הם חווים את הדגש על הישגיים לימודיים כחוסר סיכוי לניוד חברתי ולשינוי גורלם.
משה רבנו עמד על הר נבו, הביט אל הארץ המובטחת ובה לא בא. "איש ונבו לו" כתבה רחל המשוררת בשירה "מנגד". אולם הישארות על ההר לא צריכה להיות גזרת גורל עבור נוער זה. עם מורה לדרך, אפשר לרדת יחד מההר.
דפנה היא משפטנית. היא עבדה במגזר הציבורי, ובתפקידה האחרון שימשה כפרקליטה ממונה על עניינים פליליים בפרקליטות מחוז תל אביב. דפנה התנדבה שנים רבות במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וכן העבירה שיעורים למניעת אלימות מינית ואלימות ברשת האינטרנט בבתי ספר, במיזם משותף של משרד החינוך ומשרד המשפטים. לדפנה תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני נוסף במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, לדפנה תעודת הוראה ממכללת סמינר הקיבוצים. דפנה מתעניינת במניעת אלימות מכל סוג שהוא בין בני נוער בבתי הספר, בין היתר באמצעות שילוב כלים מעולם המשפט ומעולם החינוך.
גרין ניו-דיל: צמצום האי-שוויון כתרופת נגד למשבר האקלים
משבר האקלים כאן, והוא מזמן לאנושות אתגרים שלא ידעה כמותם. ישנה הסכמה מדעית כי משבר האקלים הוא מעשה ידי אדם, והוא מחייב את האנושות לשנות כיוון במהירות ולפעול למען חיים בני-קיימא לאדם.
אלו הדברים הידועים. לצדם ישנו נושא שאינו נוכח מספיק בשיח משבר האקלים - ההשפעות החברתיות של המשבר והפוטנציאל שלו להכות באוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה. כשמחירי החשמל והמים יעלו, כשתעשיות מזהמות מסורתיות ייסגרו, כאשר לרשויות עשירות יהיו כלים אפקטיביים יותר להתמודדות עם אסונות טבע מאשר לרשויות עניות – הפערים יתרחבו.
בימים אלו אני עסוק בפיתוח של "ניו-דיל ירוק" לקידום ערכי סולידריות חברתית וצמצום האי-שוויון כתרופת נגד למשבר האקלים. מתוך התפיסה שדרוש חוסן קהילתי להתמודדות עם השלכות המשבר, התוכנית שאני מבקש לקדם קושרת בין החברתי לסביבתי ותחיל בתוכה ממדים של נטילת אחריות של הגורמים המזהמים, לצד הקלה על האוכלוסיות המוחלשות, שאחריותן להיווצרות המצב נמוכה. התוכנית דורשת את מעורבות הממשל בפתרון המשבר כדי לקדם צדק אקלימי, ותפעל למען מעבר לאנרגיות מתחדשות לצד חיזוק תשתיות חברתיות ופיזיות. היא תפעל למען הקמת רשת ביטחון שתדאג להעמדת הצרכים והזכויות הבסיסיות של כל אזרח בראש סדר העדיפויות: מזון, בריאות, רווחה, חינוך, דיור ותעסוקה ירוקה.
השנה בכוונתי לפתח ולהטמיע גרסה ישראלית של הניו-דיל הירוק. אפעל להפוך את ההתמודדות עם משבר האקלים לנדבך אוניברסלי משמעותי לכלל הקהילות בישראל.
עמית הוא פעיל חברתי. עיקר פעילותו הוא לקידום זכויות אדם וזכויות חברתיות בנגב. בתפקידו האחרון ניהל עמית את מרכזי הזכויות החברתיות (מז"ח) הפועלים בחסות המכללה האקדמית ספיר, ושימש כמרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה. במסגרת זו פעל עמית גם לקידום זכויותיהן של אוכלוסיות שונות: מעוטי הזדמנויות, קשישים ומתמודדי נפש. כמו כן היה שותף להקמת מרכזי זכויות בשדרות, באופקים, בבאר שבע וברהט והכשיר תושבים וסטודנטים רבים בתחום. לעמית תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהמכללה האקדמית ספיר ותואר שני בעבודה סוציאלית בהתמקדות בזכויות ופיתוח קהילתי מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול. עמית מתעניין באופן שבו זכויות אדם עשויות להפוך לכלי להגברת אקטיביזם חברתי, ובהתפתחותן של תנועות חברתיות.
מקומם של תהליכי הזהות במרחב הבית-ספרי
אני זוכרת את הבלבול והמבוכה שפקדו אותי כשקראתי בפעם הראשונה את הרחבת החוק לחינוך חובה: "מטרות החינוך הממלכתי הן לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו... לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כישרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות."
אם הייתי שואלת את תלמידותיי מהי מטרת בית הספר או האם אחת מהמטרות מעלה הושגה במשך שנות התבגרותן, ספק אם תשובתן הייתה חיובית. כמדומני, גם המורים לא היו מצביעים על מטרות אלו כעיקריות, אף על פי שאין ספק כי עבורן הגיעו לעולם החינוך. כמנהלת עסקתי רבות בסוגיית בית הספר כמקום הרואה את התלמיד כאדם באופן מעמיק, המשכיל לחבר את הלמידה לתמונה כוללת, רחבה, רגשית, חברתית וערכית. לדאבוני, המיקוד נותר על הציונים ועל הכשרת התלמיד לשוק העבודה פעם אחר פעם.
מהי הסיבה? תשובתי לכך נעוצה בסדירויות בית הספר: מערכת השעות, התכנים, זמני השיעורים, כמות התלמידים בכיתות, צורת הישיבה, ועוד. כיצד אפוא נוכל לשנות את התמונה? עלינו לחשוב מחדש מה ביקשנו לעשות, ואיך נכון ליישם זאת בסדירויות הבית-ספריות. נרצה שתהליכי הזהות יהיו חלק משמעותי מהתהליך החינוכי, על כן נייצר מסעות למידה רלוונטיים וחווייתיים המזמנים דיאלוג. נרצה שתתקיים למידה עצמאית, לכן נייצר זמן ללמידה עצמית. נבנה מסגרת לתהליך קבוצתי עמוק שיאפשר בירור והתפתחות חברתית.
שינוי הסדירויות חיוני להתנעת שינוי, בואו נייצר מקום חדש לחינוך.
שרה היא אשת חינוך והוראה. בשנים האחרונות ניהלה את התיכון באולפנת ראש צורים ובאולפנת צביה כוכב יעקב. שרה הובילה עם צוות האולפנה פיתוח תוכניות חדשניות ללמידה מפעילה, שיתופית ורלוונטית, ויצרה שיח פדגוגי המבקש ליצור תנועה ולחולל שינוי פנימי באקלים הבית-ספרי. לשרה תואר ראשון במדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בלימודי יהדות. שרה מתעניינת בתהליכים המעודדים את פיתוח מכלול האישיות: הנפשי, החברתי והקוגניטיבי, ומציאת הסדירויות הבית-ספריות להטמעת תהליכים אלו.
איך אומרים קהילה בערבית?
אפתח בשני נתונים: האחד - כ-40% מהצעירים הערבים בגילאים 23-18 אינם עובדים ואינם לומדים, חסרי מעש. השני - בעשרת החודשים הראשונים של השנה נרצחו מעל 100 בני אדם בחברה הערבית. ראוי לשאול מה בידינו כחברה לעשות טוב יותר כדי לשנות מציאות זו? שני האפיקים שיש לפעול בהם הם מערכת החינוך והקהילה, דרך שילוב הכוחות בין בית הספר לרשות המקומית, ארגוני חברה אזרחית, מוסדות ותושבים.
החברה הערבית בישראל, בעיקר בשל היותה חברה כפרית, מכילה מרכיבים חזקים של קהילתיות. דבר זה מהווה קרקע פורייה לפיתוח הון חברתי מלכד, המוכוון לקדם את החינוך והרווחה של התושבים והתלמידים.
לקהילה משאבים רבים ומגוונים שאפשר לגייס לטובת בית הספר, החל במשאבים כלכליים, דרך הון אנושי וכלה ביצירת שפה אחת, שתיטיב ותעמיק את המעשה החינוכי בקרב התלמידים וההורים. לצד זאת, על בית הספר להעניק מחשבה ותשומת לב לצרכים, לאתגרים ולבעיות שאיתן מתמודדת הקהילה, לתת להם מקום בתוכנית הלימודים ובפעילות השוטפת, ולהעמידם כשיקול חשוב בהחלטות הפדגוגיות של בית הספר ובסדרי העדיפויות שלו. כסוכן חִבְרוּת מרכזי על בית הספר לראות עצמו כמתווה נורמות וערכי קהילה בקרב התלמידים וכמצמיח מקרבם מנהיגות קהילתית עתידית.
בימים אלו אני מפתח פרויקט שמטרתו למפות את המשאבים והיכולות הפוטנציאליים הקיימים, הן בקהילה הן בבית הספר, לטובת יצירת שיתוף פעולה שייטיב עם בית הספר והקהילה לטובתה של החברה הערבית.
סלאח הוא פעיל חברתי. פעילותו מתרכזת בזכויות אדם ובקידום שוויון זכויות. בתפקידו האחרון ניהל את מחלקת המידע והמחקר בארגון זכויות האדם "גישה". במסגרת זו היה אחראי על איסוף, עיבוד וניתוח של מידע לגבי תחומי החיים הרבים ברצועת עזה המושפעים מההגבלות על חופש התנועה – חינוך, בריאות, כלכלה ותשתיות אזרחיות. לפני כן ניהל את מחלקת התקשורת והפעילות הציבורית בארגון "עדאלה", ובמסגרתו היה אחראי על גיבוש והפצה של מסרי הארגון ועל גיבוש ויישום של אסטרטגיה תקשורתית למאבק באפליה ולקידום שוויון לאזרחים הערבים בישראל. לסלאח תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה. הוא בוגר תוכנית מנהיגים לדמוקרטיה של אוניברסיטת סירקיוז בארה"ב, והתוכנית לפיתוח מנהיגות בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בארה"ב. סלאח מתעניין ביחסי הגומלין בין שלושה מהגורמים המשפיעים ביותר על החינוך – בית הספר, ההורים והרשות המקומית, ושואף ללמוד כיצד אפשר להגביר את התיאום ושיתוף הפעולה המיטיב בין גורמים אלו.
מרחבי יצירה לחברה משותפת
האמן דור גז, בן לאם נוצרייה-פלסטינית ולאב יהודי, הפך מחברת ישנה שנכתבה בניב יהודי ערבי עתיק הכולל אותיות ערביות ועבריות, ליצירה. באמצעות השינוי וההשתקפות, האמן מציג את המתח בין מורשתו של אדם – שם, שפה, ארץ, מוצא וזהויות – לבין היצירה האישית שלו במהלך חייו. בכל אחת ואחד מאתנו קיים מגוון של זהויות. הן מתגבשות ומתעצבות בעקבות שיח פנימי, קונפליקטים פנימיים ויחסי גומלין עם הסביבה.
כמו האדם ונפשו, כך גם החברה הישראלית. מסוכסכת בקונפליקט פנימי מתמשך; מאופיינת בריבוי תרבויות, בהפרדה וחוסר היכרות בין הקבוצות, המובילות אותנו לניכור ופחד.
חברה משותפת היא תנאי יסוד לחברה בטוחה, בריאה וצומחת. היא מבוססת על שוויון ואמון בין חלקיה, היכרות והכרה בנראטיבים שונים וקבלה של הגיוון והייחודיות של זהויות שונות במרחב כערך.
كامرأة، مسيحية، إسرائيلية، لداوية، عربية فلسطينية وكأم لإبراهيم الصغير، يُشغلني اليوم احداث تغيير جذري بالحياة معاً في البلاد.
כמי שגדלה כמיעוט בתוך מיעוט; אישה, נוצרייה, ישראלית, לודאית, ערבייה פלסטינית ואם, אני מבקשת לפעול לקידום ולשינוי של הדרך לחיים משותפים דרך הקמת מרחב חינוכי ערבי-יהודי למפגש וללמידה שיהיה מושתת על היכרות ושיח בין מורים לתלמידים בבתי ספר ערביים ויהודיים; על שותפות ממוסדת המבוססת על סטטוס שווה, על מטרה משותפת וקשר ידידותי, רציף ומתמשך. במודל זה כל מוסד יפעל כיחידה אוטונומית לצד חלוקת שירותים ותשתיות שיסייעו בקיום שותפות חינוכית תוך שמירה על הזהויות השונות, התרבות והמסורת של כל אוכלוסייה.
מירה היא אשת חינוך. בתפקידה האחרון שימשה כמנהלת שותפה בתוכנית לימוד משותף בין בתי ספר מזרמי החינוך השונים במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח). במסגרת תפקידה הניעה תהליכים אזוריים לקידום שותפויות חינוכיות בין בתי ספר של קבוצות שונות בחברה הישראלית, הכשרות של מורים ומנהלים וגיוס שותפים ברשויות מקומיות ובמשרד החינוך. למירה ניסיון רב בהנחיית קבוצות, בפיתוח משאבי הוראה דו-לשוניים, ובהפגשת מנהלים, מורים ותלמידים יהודים וערבים. למירה תואר ראשון בחינוך ואנגלית, תעודת הוראה מסמינר הקיבוצים, ותואר שני בניהול מוסדות ציבור, חברה וממשל מהמרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. היא בעלת תעודת הנחיית קבוצות רב-תרבותיות וקבוצות העוסקות במיניות. מירה מתעניינת בקידום ובשיפור החינוך בחברה הערבית באמצעות קמפוסים משותפים של קבוצות מזרמי חינוך שונים, תוך שמירה על זהותן והתאמה לצרכים של הקהילות המגוונות.
יצירת דיאלוג חרדי־חילוני במוסדות להכשרת מורים
ריקי היא אשת חינוך וניהול. בתפקידה האחרון ניהלה את פרויקט "חברותא" וריכזה את קבוצת הנשים בתוכנית "משפיעים". בשנים האחרונות גם עסקה בהנחיית קבוצות בין-מגזריות, ובעבר הקימה וניהלה גני ילדים ברחבי הארץ והייתה מורה מקצועית ומחנכת בבתי ספר בחדרה ובתל אביב. כמו כן, ריקי הקימה והפעילה בתים חמים ומועדוניות נוער ביפו, ברמלה ובלוד. לריקי תואר ראשון במינהל עסקים מהמכללה האקדמית אונו ותואר שני במינהל עסקים ממכון לב. ריקי מתעניינת בחיים משותפים ובחיבורים בתוך החברה הישראלית.
מסע אל בטן האדמ(ה) - עבודת המידות בליבת החינוך
לאורך חיי צמחתי ופעלתי במסגרות ששילבו בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי. בשנה האחרונה ניסיתי לעמוד על נקודת המוצא המשותפת של העולמות הללו דרך התעמקות בשאלות של אתיקה קלאסית ומודרנית: מהו המעשה החינוכי הראוי? מיהו האדם הטוב? מהי החברה הטובה? התשובות של הפילוסופיה, יחד עם רפלקציה אחורה על הנקודות החינוכיות שעיצבו אותי כאדם, הביאו אותי למסקנה שבליבת המעשה החינוכי ישנו מהלך תמידי של אתיקה ועבודת המידות במובנה הרחב: הצמחת האדם בראייה פוזיטיבית של מידות האופי יחד עם ערכים אוניברסליים שכל מוסד חינוכי וכל חברה צריכה להגדיר לעצמה.
כיום, בשדה החינוך אנו פוגשים מבחר רחב של מודלים, טכניקות, כלים ושיטות שאמורים לקדם את המעשה החינוכי. המחשבה הבסיסית שלנו פונה לפתרונות מהירים ויעילים להיטיב עם מהלך ההוראה והחינוך במסגרת. הפתרונות האלה מייצרים תחושת בטחון ומספקים בהירות. יחד עם זאת, ריבוי המודלים מרחיק אותנו מבסיס החינוך.
עלינו לעבור דרך הקליפה האינסטרומנטלית ולהעמיק בלבו של המעשה החינוכי. יש לקבוע שגרות פעולה יום יומיות ששמות את הדיון הערכי ואת חינוך האופי במרכז. שיעורים, טקסים, מבחנים, טיולים, הכול יכול לעבור דרך הפריזמה של הצמחת האדם, ובכך להוות את החיבור הטבעי בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי.
הצבת האתיקה ועבודת המידות בליבת המעשה החינוכי תכתיב את הפרקטיקה ותוביל למימוש מיטבי של הפרט והחברה.
עידו הוא איש חינוך, ידיעת הארץ וניהול. בתפקידו האחרון עמד בראש המרכז למנהיגות על שם מיכאל גל ובראש מכינת הנגב במדרשת שדה בוקר. במהלך תפקידו יזם והקים שלוחה נוספת בקיבוץ חולית, ובית מדרש חברתי למשוחררי שירות צבאי ולאומי בשם "דרומה". בעבר ניהל את אזור המערב התיכון של תנועת הצופים בארה"ב וריכז את תוכניות הקיץ של תנועת "יהודה הצעיר". לעידו תואר ראשון בחינוך על-יסודי, בהתמחות בלימודי ארץ ישראל וגאוגרפיה ממכללת בית ברל, תעודת מורה דרך של משרד התיירות ותואר שני בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן. עידו מבקש להעמיק את תפיסת האחריות האישית והחברתית בתוך החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי דרך התנסות, עשייה ולימוד עצמאיים.
יצירת מפת עתיד לצעירים בקהילה החרדית
התבגרות בחברה החרדית היא תהליך אחיד: הערכים מוחלטים והדרך למימושם בהירה. עבור רוב הצעירים זו הכנה מספקת לאתגרים שצפויים להם בבגרות. יחד עם זאת, יש צעירים שהעתיד שלהם נמצא בנתיב שונה מזה שמחנכים לו. אמנם, קיימים מרכזי הכוון תעסוקתי ומרכזי צעירים, אך אלו מיועדים למי שבידו כבר המפה ונותר לו רק לבחור את הדרך. עבור הצעירים שנתיבם שונה וגדלים ללא תודעת בחירת עתיד, עלינו לבנות את המפה.
מסלולי ההכוון כיום משולים לקריאת מפה בסיסית. אני טוענת שישנו צורך הקורא לנו היום לייצר מפה חדשה. הדרך תעבור מקבלת נתונים פסיבית אל שותפות בבנייה: הצעירים ירכיבו לעצמם את מפת העתיד שלהם ויזינו בה שכבות של עוגנים ערכיים ומקצועיים. כל שכבה במפה זו טומנת בחובה משמעות מהותית. זו וגם זו, כשבוחרים דרך מתוך הבנה עמוקה של מרכיביה – סיכויי ההצלחה עולים.
בשנים האחרונות אני עוסקת בפיתוח אפשרויות ומסלולים בחברה החרדית. אני פועלת לייצר אקוסיסטם שיהיו בו זמן, מקום ויכולת למיפוי וחקר אישי דרך הכרת העצמי והעולם, פיתוח מודעות לאפשרויות וקניית כלים לבחירה מושכלת.
לאה היא יזמת ופעילה חברתית. בשנים האחרונות עסקה בקידום תעסוקתי באוכלוסיית פריפריה חברתית. בעבר עסקה לאה בליווי וייעוץ לעסקים ולמשפחות. בשנים האחרונות היא מתמקדת בקידום נשים ובנות דרך קידום תעסוקתי ועידוד לעצמאות כלכלית והשכלה איכותית. במסגרת זו הקימה וניהלה בעמותת "שלבים" תוכנית לקידום תעסוקתי לצעירות במגזר החרדי. ללאה תואר ראשון בחינוך ממכללת הרצוג ותואר שני במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לאה מתעניינת בהרחבת אפשרויות הבחירה של צעירות ובהנגשת מודלים תעסוקתיים איכותיים ככלי אפקטיבי לשינוי חיובי.
"תשאל את המים" - חינוך אדם במרחב הטבעי
אני רוצה לדבר על הפשוט. על ים, אדמה, אש ושמים.
קוראים לי דביר, אני נשוי, אבא לארבעה ילדים מופלאים ומעולם לא הסתדרתי בבית הספר. האמת, כשאני חושב על זה, האם אתם הסתדרתם בבית ספר? האם מישהו בכלל אי פעם הסתדר בבית ספר? כלומר, אולי "הסתדרתם". ייתכן שאני קצת מגזים. אבל מה זה אומר להסתדר בבית ספר? זה אומר בגרות מלאה בהצטיינות? זה לסיים י"ב? זה לשבת בכיתה ולהצליח לא לעוף החוצה בין הפסקה להפסקה? זה לא להטריח את ההורים להגיע פעם בשבועיים לשיחה עם המנהל בחדר? מה זה אומר בעצם, להסתדר בבית הספר?
הים וההרים שאליהם הייתי בורח בתקופת הלימודים, הפכו ברבות השנים להיות מרחבי השינוי והצמיחה של חיי. המפגש עם הגלים טלטל את נפשי, הטיפוס והעמידה בראשי ההרים מלאו את לבי באמונה, והרוח שנשבה ביניהם דחפה אותי לפעולה. אני רוצה לדבר על דברים פשוטים דווקא בגלל שהם מתוחכמים. אני רוצה שנדבר עליהם כי כבר הפכנו להיות אנלוגיה של עצמנו, אנשי רוח שלא שמעו את שריקות הסתיו בין הענפים; מורים לכימיה שצמצמו את אינסופיותו של הים למבחנה המכילה H2O. יועצים חינוכיים ששכחו כי אש מדליקים מעצים ולא מעצות.
בחינוך מהמרחב הטבעי אני מבקש להזכיר את המובן מאליו; אני מבקש לפתח עוד ועוד פדגוגיות למפגש בלתי אמצעי עם המרחבים הטבעיים כחלק מהותי ואינהרנטי מתהליך הלמידה הבית-ספרי ביצירת אדם.
דביר הוא איש חינוך ויזם חברתי. בתפקידו האחרון שימש כמנהל בכיר בארגון "השומר החדש" והוביל את תוכניות הצעירים של הארגון. במסגרת תפקיד זה פעל דביר להעמיק את יסודות החינוך החקלאי, ההתיישבות, הקשר לאדמה והעצמת האומץ האזרחי בקרב משתתפי התוכניות השונות. כחלק מתפקידו ניהל את פורום עמל"י - הפורום הארצי לתוכניות בוגרי צבא לחינוך וחקלאות והקים את תוכנית קמ"ח - "קהילות מחנכים וחקלאים" במועצה האזורית אשכול. כמו כן, דביר יזם והוביל כמה תוכניות הפועלות במגזרים שונים בחברה הישראלית, בהן תוכנית העצמה לנשים בדואיות בנגב ושילובן בתעסוקה בשיתוף עמותת ינאביע, ותוכנית ללימודי חקלאות אקולוגית בשיתוף מכללת ספיר והגן הבוטני בירושלים. לדביר תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ממכללת ספיר ותואר שני בייעוץ ארגוני וסוציולוגיה ארגונית מאוניברסיטת בר-אילן. דביר מתעניין בחיבור שבין עולם התאוריה והרוח לעולם היצירה והמעשה, ובאופן שבו חיבור זה עשוי לבוא לידי ביטוי בבניית מסגרות חינוכיות מבוססות משימה לצעירים ולצעירות בארץ.
ניהול עיר 360 מעלות – איך יוצרים עיר הטובה לכלל תושביה?
מערכת עירונית הבנויה על דיאלוג פתוח בינה לבין התושבים ובינם לבין עצמם היא מערכת אחראית המייצרת מבני קבלת החלטות מוסכמים והוגנים, הן על המשותף לתושביה, וחשוב לא פחות, על המפריד ביניהם.
במפגש עם "השכנים" שלנו, נגלה כי 80 אחוז ממה שמגדיר שכונה טובה הוא משותף, וכי ביד התושבים קיים הידע המדויק בנוגע לרצונות ולצרכים שלהם במרחב העירוני. אחרי שנפגשים פנים אל פנים קשה יותר להישאר מנוכרים ואטומים זה לזה, ומצטיירת לפנינו תמונה רחבה של 360 מעלות לניהול עיר, על כל המורכבות הקיימת בה - שכונה אחר שכונה.
רשות מקומית שתדע להוציא אל הפועל אינטראקציה עירונית כזו, תהיה רשות טובה לכלל תושביה. החל בצורכי רווחה בסיסיים, דרך הבחירה להשתייך, להתפתח ולתרום, ועד חגיגה של העושר, השורשים, המסורות והמגוון האנושי המרכיב את המרחב העירוני השלם.
השנה אני מתעתד להקדיש זמן ליצירת מודל שמגדיר אחרת את התפקידים של השחקנים הראשיים בניהול המקומי: נבחר הציבור, הפקיד העירוני, העמותה, המגזר העסקי והתושב, זאת לצד הגדרת האופן שבו יתקיימו האינטראקציות וחלוקת האחריות והמשאבים בדרך לעיר טובה יותר לכולנו.
אני מאמין שמודל "360 מעלות" יאפשר למערכת להיכנס להקשבה, להבין את תפקידה במתן מענה לצרכיו הספציפיים של כל תושב, לאזן את חלוקת המשאבים, ליצור שוויון הזדמנויות, להפחית מתחים וליצור עיר טובה ומיטיבה לכלל תושביה.
יניב הוא איש חינוך העוסק בתחום החינוך הבלתי פורמלי. במסגרת עבודתו כמנהל תחום תנועות הנוער באשדוד, הגה את המודל "יחד בונים חברה" להפעלת החינוך הבלתי פורמלי ברחבי הארץ, הקים את מחלקת הקהילה במכון לחינוך דמוקרטי, היה ממייסדי התוכנית האקדמית "שבילים" לאנשי חינוך פורצי דרך במכללת קיי, וניהל את המחלקה לפוליטיקה מקומית וארגון קהילתי במכון שחרית. יניב הוא ממקימי תנועת אשדודים, ובתפקידו האחרון שימש כיו"ר התנועה וכחבר מועצת העיר אשדוד ומחזיק תיק הנוער, הצעירים והצרכים המיוחדים מטעמה. ליניב תואר ראשון בחינוך, היסטוריה וספרות ותעודת הוראה ממכללת סמינר הקיבוצים, ותואר שני במדיניות החינוך וחינוך דמוקרטי מאוניברסיטת תל אביב. יניב מתעניין בחינוך לאזרחות פעילה תוך חיבור בין קבוצות מגוונות בחברה הישראלית בשדה הקהילתי והפוליטי.
אינטגרציה 2.0 - פדגוגיה של צדק ושינוי חברתי
בשנה האחרונה הייתי מיוזמי בית ספר יער ציבורי בשכונת הקטמונים בירושלים. בית ספר זה והדומים לו – "הניסויי ארגנטינה" בקרית-יובל, "קשת" בתלפיות-מזרח, הם דוגמאות בודדות לבתי ספר ייחודיים מעולים בשכונות מוחלשות בירושלים. בתי ספר שמצליחים לפרוץ את המתאם בין בתי ספר ייחודיים לאוכלוסייה אליטיסטית, תרבותית וסוציו-אקונומית.
אינטגרציה עשויה להיות, אם היא מופקדת בידי המוסדות והאנשים הנכונים, כלי עוצמתי לקידום שוויון הזדמנויות. אבל בעיניי היא קודם-כל מהותית למעשה החינוכי המבקש לחנך לערכי צדק וסולידריות.
אני מבקש להחזיר את התפיסה החברתית אינטגרטיבית למרכז המעשה החינוכי. ראשית, ביצירת מדיניות שתעודד הצמחה של בתי ספר אינטגרטיביים מעולים בשכונות מוחלשות, ושנית דרך הצמחה של פדגוגיה של צדק ושינוי חברתי.
בית ספר אינטגרטיבי חייב לאמץ חינוך אידיאולוגי שמאמץ עקרונות ומבנים של פדגוגיה של צדק ושינוי חברתי. פדגוגיה שתתבטא בראיית הילד כשלם, שתעוצב כדי לענות על צרכיו של הילד כילד בהווה ולא רק כמבוגר קטן שיש להכינו, יום אחד בעוד שנים רבות, לשוק העבודה, שתעניק מקום רחב לזהותו על שלל רבדיה, גם אם המקום ישבש את תרבות ההגמוניה השלטת, שתקדם את כל הילדים ליטול סיכונים, להתנסות, להיכשל ולקום, להאמין בכוחותיהם. בית ספר שיהיה מלא במבוגרים משמעותיים בחייו האישים והחברתיים של הילד. בית ספר שיראה במשימה החברתית את המוקד החינוכי. רעיון האינטגרציה היה ועודנו עוצמתי מדי לסולידריות ולאכפתיות בחברה הישראלית מכדי שנבחר להשליך אותו לגמרי.
אמנון הוא איש חינוך ופעיל חברתי ירושלמי. הוא שימש כמנהל חטיבת הביניים "זיו ומרקס" בירושלים. בתפקידו האחרון היה ממובילי התוכנית לאיתור וטיפוח העתודה הניהולית של בתי הספר בירושלים ומהמייסדים של מרכז החדשנות החינוכית בשכונת הקטמונים. בעברו היה אמנון מנכ"ל תנועת "התעוררות בירושלים" והוא ממייסדי תנועת המורים החדשה וממנהיגי המחאה החברתית. את דרכו החינוכית התחיל בעבודה עם נוער נושר בירושלים ובניהול מרכז הלמידה "יובלים" לנוער בסיכון. לאמנון תואר ראשון במדע המדינה ופילוסופיה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. אמנון מתעניין בקידום גישות הומניסטיות במערכת החינוך הציבורית ובתהליכי שינוי פדגוגיים המובלים ברוח זו בתוך בתי הספר.
להיות מקום
למילה מקום משמעויות רבות, ואולי בכוונה אנו משאירים בה עמימות מסוימת. זו מילה שמשקפת מורכבות ואפילו רובד של "נסתר". כולנו מבקשים להיות ב"מקום טוב" במובן הרחב של המילה: פיזית, נפשית, רוחנית ומנטלית. אני מבקש להעמיק בחקר השאלה מה משפיע והופך מקום ל"טוב" ולהרחיב וליצור אותו עבור כולנו. חיפשתי ואני עדיין מחפש מקום שבו הכוחות שנלחמים זה בזה ימצאו גאולה.
כמי שמורכבים מגוף ונשמה, מארעיות ונצח, שחולמים, אך גם חשים כבולים לעתים - כולנו מחזיקים במתחים הללו שבאים לידי ביטוי פנימה והחוצה.
במפגש שבין כוחות עוצמתיים ובין אנשים יש לעתים מאבק. יש בדידות. איתם מגיע גם פתח לעבודה, לתיקון המידות ולהתעלות. במקום הזה יכולה להיות השראת שכינה. עד שנחליט להיות ולעשות מקום, בעזרת הקשבה ואיזון בין מתחים של הטרוגניות, עד שנמצא את נקודת החיבור. יש לנו הבטחה שהסוף הוא טוב. אבל זה תלוי בנו.
אני מבקש להציע מודל למען יצירת "מקום" של חיבור והשראת שכינה; דרך חשיבה אחרת ורב-ממדית על הקואורדינטות שמעצבות "מקום". דרך דגש וחיבור מיוחד בין המרחב הפיזי לנפשי, בין ממד הזמן למרחב הפעולה; ותוך טיוב מערכות היחסים שבינינו כציר המרכזי שיש לנווט לאורו ולנוכח המתחים שעליו – בפיתוח כלים של אמון, הקשבה, חיבור ויצירה.
אני מזמין את כולנו להיות מקום המסוגל להחזיק במתחים אלו ולייצר חיבור.
נתן הוא מנהל ויזם חברתי חינוכי. בעשור האחרון שימש בתפקידי ניהול וייעוץ ברשויות המקומיות ובמגזר השלישי. בין תפקידיו ניהל את יחידת הנוער ולאחר מכן את אגף האסטרטגיה בעיריית נתיבות. כמו כן, שימש כיועץ עצמאי וכמנכ"ל עמותת "מגשימים ביחד". בתפקידיו השונים הקים פרויקטים חברתיים, ופיתח תוכניות אסטרטגיות בחינוך, ובכלכלה ובהתחדשות עירונית, במגמה לצמצם פערים בחברה דרך שינוי תודעה, בניית אמון ויצירת חיבורים בשילוב חשיבה אסטרטגית ורב-תחומית. לנתן תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ממכללת ספיר, תואר שני בניהול מערכות חינוך מאוניברסיטת תל אביב, ותעודת יועץ ארגוני. הוא מתעניין בהשפעתן של הרשויות המקומיות על חדשנות חינוכית ושינוי חברתי באמצעות מערכות חינוך מוניציפליות.
מרחבי מפגש, גילוי ויצירה להתפתחות אישית ומקצועית
אנשי מקצוע רבים מבקשים לחקור: מה אני עושה? למה אני עושה זאת?
המציאות מלמדת שפעמים רבות מדי שגרת החיים המקצועית מביאה את האדם להוויה הישרדותית. במחלקות בתי החולים כמו גם בכיתות בבתי הספר, השגרה המקצועית מעודדת התנהלות משימתית. החינוך הולך ונפרט לביצועי הוראה ולביצועי למידה ממש כשם שהרפואה מקבלת צביון טכני. מצב זה מוליד התנהגות מכשורית של אדם לזולתו.
בימים אלו אני שוקדת על בניית תוכנית התפתחות אישית-מקצועית המבוססת על שזירה של הגישה הסלוטוגנית – יחד עם גישות העוסקות בהתפתחות זהות ותפיסת תפקיד. תקוותי היא שבכל מסגרת בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה יתקיים מרחב בריא של גילוי, מפגש ויצירה שבהם צוותים מקצועיים יחקרו ויפתחו את עצמם ואת עשייתם המקצועית. נזר הבריאה שב לשאול את עצמו - איכה? ובמציאתו את עצמו יוכל וימצא גם את זולתו.
תמר היא אשת חינוך, מנחת קבוצות ומגשרת. בשנים האחרונות הובילה תוכניות לחינוך רפואי רפלקטיבי במרכז לחינוך רפואי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שבהן השתתפו סטודנטים לרפואה, רופאים ומתמחים. כמו כן היא חברה בוועדת הקבלה של בית הספר לרפואה. תמר היא ממקימי עמותת "איל"ה", הפועלת לסייע לבעלי תסמונות הקשורות לפעולת בלוטת האדרנל בקיום אורח חיים תקין. בעבר הייתה תמר חברה בוועדת החינוך בעיריית באר שבע, הנחתה קבוצות הורים, יזמה תוכניות ללימוד גישור. כמו כן, הייתה מחנכת ומורה למדעים בבתי ספר יסודיים בעיר. לתמר תואר ראשון בחינוך והוראת המדעים ממכללת חמדת הדרום ותואר שני במינהל, חברה ומדיניות החינוך מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תמר מאמינה בנחיצותה של רפלקציה מתמדת, אישית וקבוצתית, כמרכיב מרכזי בכל פרופסיה, ומתעניינת בפיתוח פרופסיונליות רפלקטיבית, בפרט בחינוך הרפואי.