שמעון אדלר נולד בישראל בשנת תש"ט (1949), בוגר ישיבת מרכז הרב, ומוסמך בהיסטוריה של השואה. שמעון היה מנהל אולפנת בני עקיבא לבנות ביישוב אבן שמואל שבחבל לכיש, מפקח בחינוך הממלכתי-דתי, ובמשך תשע שנים ראש מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך.
שמעון הוא בוגר מחזור א' של בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, ובמהלך לימודיו פיתח מודל לבתי ספר להעצמת החוזקות של תלמידים. בתום לימודיו יישם שמעון את המודל בישיבה התיכונית "אמי"ת - חברותא" בכפר בתיה, שאותה הקים ובראשה עמד תשע שנים.
בשנים האחרונות, לאחר שסיים את תפקידו כראש מינהל החינוך הדתי, חזר שמעון להיות מחנך כיתה בתיכון הימלפרב בירושלים, מתוך התפיסה הערכית שאפיינה אותו, שעל-פיה החינוך והמגע עם התלמידים הם העיקר. גם בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, שבו שמעון היה חבר סגל, המגע עם העמיתים היה עבורו העשייה המרכזית, ובה השקיע את מרב מרצו.
את משנתו החינוכית הציג שמעון בחוברת שיצאה עם סיום לימודיו בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. בדבריו נשען על תפיסתו של רבא, שלפיה חוכמה מביאה לידי מעשה, ושהמעשה הוא תכלית קניין החוכמה. בהשראת הדברים קבע כי בכוחו של לימוד לשנות את התנהגותו של התלמיד, וראה בכך את ההשראה למחנך הדתי. בעיקר העסיקו אותו התלמידים המתקשים בהתמדה הדרושה כדי לעמוד בתוכנית לימודים ישיבתית, שמכוונת לאידיאל שכולו לימוד תורה, ואינם זוכים לטיפול חינוכי הולם – דבר שלעתים משליך על התנהגותם. "לאלה ייעדתי את שנות לימודיי בבית הספר למנהיגות חינוכית", כתב שמעון. "ניסיתי למצוא דרך שבה יהיה הלימוד משפיע ומעצב את הצעיר, ברוח דברי רבא אך בשונה מההבנה המקובלת".
שמעון חיפש תמיד פתרונות יצירתיים שיכילו את כולם ולימד זכות על כל אדם. תכונה זו אפיינה אותו יותר מכול, ועל כך מעידים כל מי שזכו להיות בקרבתו – עמיתים וסגל כאחד.
מתוך דברי ההספד של דני בר גיורא, מנהל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, בהלווייתו של שמעון אדלר:
שמעון יקר ואהוב
מאז שיחת הטלפון המוקדמת היום בה נתבשרתי על דבר פטירתך ועל בקשתך שאשא דברים, אני מהלך סחור סחור ועומד נאלם ממילים אל מול הדף, והמילה היחידה שנכתבת שוב ושוב היא תודה.
תודה שמעון יקר, תודה על חברות אמת, תודה על שעות אין ספור של שיחות נפש, על שעות אין ספור של שיחות על חינוך, שיחות על החיים. תודה שראית אותי, שהיית שותף, שאי-אפשר לבקש טוב ממנו, להובלה של המקום החשוב הזה, בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, ששנינו גם זכינו להיות בו עמיתים.
זכיתי, שמעון. בשש השנים האחרונות זכיתי לפגוש אותך בוקר בוקר. זאת זכות גדולה למצוא חברות נפש כזו ככה באמצע החיים. [...]
דיברנו לא אחת ולא מעט על החשיבות של חינוך למידות דווקא אצלנו במנדל, ועד כמה חשוב לדבר עם העמיתים שלנו על שאלות של אגו ושימוש בכוח, עד כמה חשוב לשים את הנושא הזה במרכז תוכנית הלימודים. אני טענתי שהדוגמה האישית שלנו היא היא הדרך, ואני יודע, שמעון, שעצם הנוכחות שלך, הדוגמה האישית שלך, השפיעה על עמיתים רבים יותר מכל שיעור מלומד בנושא.
ועכשיו, אתה משאיר אותנו עם חוסר גדול. הדאגה שלך, שמעון, לעמיתים שלא הגיעו מהשדרה המרכזית של החברה הישראלית, לעמיתים הערבים, לעמיתים החרדים, לעמיתים שהגיעו מהפריפריות השונות של החברה בישראל, היא דוגמה ומופת למה שהיית – אחד בפה ובלב. בדאגתך זו ובמעשך זה נתת לכולנו דוגמה של קבלת האחר, דוגמה לכך שדווקא על מי ששייך לקבוצות חזקות יותר רובצת חובה מוסרית עמוקה לדאגה, לאפשר מקום גם למי שמגיעים מקבוצות חלשות יותר. גם בפגישתנו האחרונה, לפני כשבועיים, שאלת על העמיתים שהנחית, דאגת להם, דאגת גם לי וחשבת על דרכים לסייע.
איש של מידות, איש ענו, איש צנוע, פיו ולבו שווים, אנושי, אבהי, אמיתי, עדין, קשוב, מדויק, מדבר מעט. לא גבה לבו ולא רמו עיניו – אלו מעט מהמילים שהסתובבו היום במסדרונות בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. ואני רוצה להוסיף ציטוט של רבי ברוך משטוצין: "אדם שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום".
אני עומד כאן היום, שמעון יקר, בעיקר כחבר, כמי שנפשו נגעה ונקשרה בנפשך, אבל גם בשם קרן מנדל כולה. אני עומד כאן היום ואיתי עומדים מורט מנדל, פרופ' יהודה ריינהרץ, משה ויגדור, העובדים, חברי הסגל, העמיתים והבוגרים.
נוח על משכבך בשלום שמעון יקר
